בהליך אזרחי, מקובל כי בסוף ההליך בית המשפט מחייב בהוצאות את אחד הצדדים, ובכך משפה אותו למעשה על הצורך בניהול ההליך. לעומת זאת, ההליך הפלילי אינו כולל פסיקת הוצאות בדרך כלל. לכלל זה ישנו חריג בסעיף 80 לחוק העונשין. בהחלטה של בית המשפט המחוזי שתפורט להלן, נסקור את תחולתו של סעיף 80 לחוק העונשין ונראה כיצד בית המשפט מיישם אותו במקרה של זיכוי מחמת הספק של נאשם בעבירת רצח בכוונה תחילה.
יש לכם שאלה?
הנאשם בהליך הפלילי הנ"ל זוכה מאשמת הרצח. לאחר הזיכוי, הנאשם הגיש בקשה לפסיקת פיצויים בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין. הנאשם לשעבר ביקש לפצות אותו בגין התקופה בה שהה במעצר במשך 7 וחצי חודשים, וכן בגין הוצאות ניהול ההליך מול המדינה. המדינה טענה כי לא התקיימו במקרה זה התנאים אשר הצדיקו פסיקת פיצויים מכוח סעיף 80 לחוק, וזאת בשל העובדה שנאשמים אשר זוכו מחמת הספק בלבד אינם זכאים לפיצוי. נטען כי הזיכוי במקרה דנן לא היה בהעדר מוחלט של ראיות, ולכן לא התקיימו התנאים לפיצוי.
פסיקת פיצויים בהליך פלילי על פי סעיף 80 לחוק העונשין
סעיף 80 לחוק העונשין קובע שפיצוי יינתן לנאשם שזוכה במקרה ומתקיים אחד המקרים הבאים: א - לא היה בסיס לאשמה; ב - קיימות נסיבות אחרות אשר הצדיקו מתן פיצוי. בית המשפט העליון קבע כי על פי החלופה הראשונה, לא בכל זיכוי ניתן לטעון שלא היה יסוד לאשמה. יסוד זה מתייחס למצב בו מלכתחילה (בדיעבד) לא היה מקום להעמיד לדין את הנאשם. הדבר מתרחש כאשר העובדות שנטענו בכתב האישום לא היוו עבירה כלל, או שהיה ברור מראש שלא יהיה ניתן להרשיע את הנאשם על סמך החומר שהיה מצוי בידי התביעה. התקיימות היסוד של "לא היה יסוד לאשמה" נבחנת במועד שלפני הגשת כתב האישום. כאשר התביעה נהגה בחוסר סבירות וזהירות, ניתן להגיד שלא היה יסוד לאשמה.
החלופה השניה הינה רחבה הרבה יותר. בית המשפט ציין כי ההלכה הפסוקה קבעה לעניין זה שלוש קבוצות שונות של נסיבות (שיכולות להקים את העילה לפיצוי נאשם). הקבוצה הראשונה הינה נסיבות שקשורות בניהול ההליך המשפטי. זאת כאשר התביעה פעלה בזדון ובלי סיבה סבירה. הקבוצה השנייה מתייחסת לאופן זיכוי של הנאשם (האם היה זיכוי מוחלט או זיכוי מחמת הספק). הקבוצה השלישית עוסקת בנסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. כך לדוגמה, כאשר התא המשפחתי שלו נפגע, יהיו מצבים בהם ניתן יהיה לפצותו בגין ניהול ההליך.
יש להדגיש כי פיצוי על פי סעיף 80 הינו מיוחד וחריג, ועל כן הוא יוחד למקרים חריגים בלבד. בית המשפט ציין כי לטעמו לא מספיק רק להראות את הנסיבות שלא הצדיקו את הגשת כתב האישום או את העובדה שלא היה בסיס לאשמה, אלא מוטל על הנאשם לשעבר להוכיח שהתקיים קשר סיבתי בין הנזק שנטען לבין ההליך המשפטי שנוהל כנגדו.
האם זכאי הנאשם לפיצוי במקרה הספציפי הזה?
במקרה דנן, בית המשפט מצא כי החשד למעורבותו של הנאשם ברצח עלתה בשל שקריו של האחרון במהלך חקירתו המשטרתית. המבקש הכחיש כי דיבר עם המנוח בטלפון, וזאת בניגוד למוכח. שנית, הוא טען כי עזב רק פעם אחת את המסיבה בה שהה, למרות שהוכח כי עזב לפחות פעם אחת נוספת. עם זאת, בית המשפט קבע כי התשתית הראייתית אשר הייתה מונחת בפני המשטרה, מלבד שקריו של הנאשם, הייתה דלה עד מאוד. נקבע כי היו אמנם ראיות שקשרו את הנאשם לביצוע העבירה, אבל אלה לא היו "ראיות של ממש". לאור העובדה שדווקא השקרים של הנאשם הובילו לחשדות הכבדים נגדו, גם אם היה ראוי בסופו של דבר לפסוק לזכותו פיצוי, הרי שנקבע כי יהיה זה פיצוי על הצד הנמוך. לסיכום, הדעה כפי שהוצגה לעיל התקבלה על ידי בית המשפט ברוב דעות, אל מול דעתו החולקת של שופט אחד. השופט שהתנגד לדעה זו טען כי יש לזכות את הנאשם בפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק. לעומת זאת ובסופו של דבר, דעת הרוב פסקה כי הנאשם זכאי לפיצוי בסכום של 25,000 ₪.
עודכן ב: 16/10/2012




