גירושים מעוררים בדרך כלל מחלוקות רבות בין בני הזוג. אחת המחלוקות העיקריות נוגעת לעניין המשמורת על הילדים הקטינים. גם אם ההורים מצליחים להגיע להסכם פשרה סופי ביניהם, הרי שכבר נפסק כי כל אחד מההורים יכול לפנות שוב לבית המשפט על מנת לשנות את מה שכבר הוסכם. קביעה זו נובעת מכך שהשיקול העיקרי בעניין המשמורת הינו טובת הילד. דהיינו, הסכמה בין שני ההורים אינה יכולה לכבול את הילד, וזאת כאשר יש לערוך שינוי בהסכמה מסוימת הנוגעת לטובת הילדים.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, בני זוג התחתנו בשנת 1994 ונולדה להם בת בשנת 2001. לאחר מספר שנים, נפרדו בני הזוג וערכו הסכם גירושין. ההסכם קבע בין היתר, כי הקטינה שנולדה לבני הזוג תהיה במשמורת האב, תוך קביעת הסדרי ראיה לאם. ההסכם אף אושר בבית המשפט לענייני משפחה וניתן לו תוקף של פסק דין. כחודשיים וחצי בלבד לאחר אישור ההסכם בבית המשפט, הגישה האם תביעה לבית המשפט בבקשה להעביר את המשמורת לידיה.
בית המשפט שדן בבקשה, מינה פסיכולוג על מנת שיבדוק את המסוגלות ההורית של כל אחד מבני הזוג. חוות הדעת קבעה כי לשני הצדדים יש מסוגלות הורית, וכי יש צורך כי הקטינה תמשיך להיות בקשר עם שני ההורים יחד. למרות זאת, המומחה קבע כי האב תופס את האם כחסרת חשיבות ורעה, והדבר מקרין גם על הקטינה. מעשים אלו פוגעים בקטינה מבחינה רגשית משום שהקטינה זקוקה לאם כדי שזו תתמוך בה. המלצתו של המומחה הייתה חד משמעית, טובתה של הקטינה מחייבת כי המשמרות תהיה בידי האם, לצד הסדרי ראיה לאב.
לאור חוות הדעת הנחרצת, בית משפט השלום קבע כי המשמורת על הקטינה תעבור מהאב לאם. כמו כן, קבע בית המשפט כי המקרה אינו מתאים למשמורת משותפת, והוא דחה את טענות האב כי התפקוד של האם כלפי הקטינה הינו לקוי ומזניח. כנגד החלטה זו, הגיש האב ערעור לבית המשפט המחוזי.
טענות הצדדים בערעור
בהליך הערעור, האב טען כי טובת הקטינה מחייבת שהמשמורת תהיה בידיו. לטענתו, המשך המשמורת בידי האם תגרום לקטינה לנזקים נפשיים לאור כך שהיא מזניחה את הקטינה. כמו כן, הפניה לבית המשפט כחודשיים וחצי בלבד לאחר פסק הדין מהווה התנהגות חסרת תום לב, ובמיוחד לאור העובדה שלא התרחש שם שינוי בנסיבות. האם מנגד, טענה כי צריך לקבל את קביעתו של בית משפט השלום, שקבע כי טובת הילדה הינה שהמשמורת תהיה בידי האם.
החלטת בית המשפט בערעור
בית המשפט מציין כי כאשר הוא נדרש לדון בענייני משמורת, השיקול היחידי שאמור להנחות אותו בנושא זהו עיקרון טובת הקטין. לאור העיקרון המנחה והבלעדי הזה, נקבע גם כי בית המשפט שדן בנושא לא קבול להחלטות קודמות בענייני משמורת, וגם לא לפסק דין שניתן בעניין זה. לכן, כל זמן שטובת הקטין מחייבת סטייה מפסיקה קודמת, הרי שניתן לשנות את ההחלטה.
כאשר בית המשפט נדרש להכריע בעניין טובת הקטין, עליו לבחון את מכלול הראיות שהוצגו בפניו, כמו גם את חוות דעת המומחים המקצועיים שמסייעים לבית המשפט להתבסס על קביעות עובדתיות בתחום מומחיותם. כאשר דנים בטובת הילד, הרי שחוות הדעת מהווה חלק חשוב ומשמעותי מהראיות שנמצאות בפניו של בית המשפט, וזאת משום שחוות הדעת מאפשר לצקת תוכן ממשי למושג "טובת הקטין".
בדרך כלל, בתי המשפט יאמצו חוות דעת מומחים כאשר הם מתרשמים מרמתם המקצועית, ויסודיות הבדיקה שבוצעה על ידו. לכן, יינתן משקל גבוהה לחוות הדעת ככלל, אלא אם יש טעמים מיוחדים אחרים שמצביעים על הצורך לסטות מחוות דעת זו.
בעניין הספציפי שבפניו, קבע בית המשפט כי אין להתערב בפסיקת בית המשפט הקודם. בית המשפט פסק חד משמעית כי אומנם לשני ההורים מסוגלות הורית, אבל צריך לתת משקל נכבד לשאלה מי מבין שני ההורים יאפשר קשר תקין בין הקטינה להורה השני. השארת המשמורת אצל האב תפגע בקשה בין הקטינה והאם, ולכן ראוי לטובת הקטינה, כי המשמורת תהיה אצל האם תוך הסדרי ראיה עם האב.
עודכן ב: 14/10/2012
