תביעה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א – 1991

בית המשפט דחה תביעתו של אב להחזיר את בתו לארצות הברית. האב ביסס את התביעה על אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א – 1991. על פי האמנה, על מנת להורות על החזרת הקטינה, היה להוכיח היעדר הסכמה והשלמה עם מגורי הקטינה בישראל. לדעת השופט, תנאים אלו לא הוכחו במקרה דנן. כלומר, הנתבעת הוכיחה כי האב ידע והסכים לחזרתה לישראל עם הקטינה, ואף הביע השלמה עם מצב זה באופן מפורש ומשתמע. לכן, התביעה נדחתה.

יש לכם שאלה?

פורום הסכם גירושין
פורום זכויות הגבר | זכויות הגבר במשפחה
פורום תביעת מזונות - הערך סיכוייך!
פורום בית משפט לענייני משפחה
פורום משמורת | הסדרי ראיה ושהות

במקרה זה, הוגשה תביעה לבית משפט על בסיס אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א – 1991. התביעה הוגשה על ידי אביה של הקטינה, אזרח ישראלי שהתגורר בארצות הברית, שביקש להורות על החזרת הקטינה לשם. אמה של האם הייתה אזרחית ישראל אף היא. הקטינה נולדה בשנת 2005 בארצות הברית. במאי 2006, האם והקטינה עזבו את ארצות הברית והגיעו חזרה לישראל. ביולי 2006, התובע שלח לאם גט וחודש לאחר מכן, הצדדים התגרשו. בספטמבר 2006 הגיש האב את התובענה דנן. הצדדים היו חלוקים בשאלה האם הקטינה הגיעה לישראל בהסכמת האב מתוך כוונה להישאר, או שההגעה הייתה לתקופה זמנית, כאשר כוונת התובע הייתה שהקטינה תשוב לארצות הברית. כמו כן, הם היו חלוקים בשאלה האם הייתה השלמה של התובע להישארות הקטינה עם אמה בישראל.

דיון והכרעה

השופט קבע כי המשבר במערכת היחסים בין בני הזוג החל כבר לאחר החתונה. על פי הראיות שהוצגו בבית המשפט, נקבע כי התובע אף נקט באלימות כלפי הנתבעת בהזדמנויות שונות. בנוסף, נפסק כי חזרתם של הנתבעת והקטינה לישראל במאי 2006 נבעה מהסכמת הצדדים להתגרש, על רקע הקשיים במערכת היחסים. הנתבעת טענה כי התובע ידע והסכים לחזרתן לארץ ולכן נקבע כי נטל ההוכחה בדבר אי החזרת הקטינה לארצות הברית היה על הנתבעת.

השופט קבע כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה. בחילופי המכתבים בין הצדדים במסגרת הליך הגירושין, התובע לא הזכיר או רמז לחטיפת הקטינה או את אי שביעות רצונו מהמצב שנוצר. למעשה, הוא אישר לנתבעת את לקיחת הקטינה במסגרת סעיף המשמורת בהסכם וההתייחסות היחידה הייתה להסדרי הראייה. בנוסף התובע ידע כי כרטיסי הטיסה שנקנו על ידי האם היו לכיוון אחד, והוא אף הסיע אותה ואת הקטינה לשדה התעופה ביום העזיבה.

קרי, הביע הסכמה באשר לעזיבת הקטינה ואמה. בעניין זה, השופט מצא את עדויות התובע בלתי מהימנות. נסיבות העניין העידו על כך שהוא ידע והסכים לחזרת האם והקטינה לישראל והתכחשותו לכך נדחתה. באשר לשאלת ההשלמה, נקבע כי התובע לא פעל להחזרת הקטינה באופן מיידי. למעשה, הוא הביע השלמה עם המצב בשיחות טלפון ברורות עם הנתבעת, בהן דנו הצדדים על אופן שיתוף האב בחיי הקטינה ועל חינוכה. כלומר, השופט ציין כי התובע השלים עם שינוי הסטאטוס קוו מבחינת המשמורת ובכך ויתר על הגשמה דחופה ומיידית של זכותו לפעול להחזרת הקטינה לארצות הברית, כפי שנדרש על פי האמנה.

התביעה דנן הוגשה בחלוף חמישה חודשים לאחר מעשה ההרחקה. התובע טען כי הסיבה לשיהוי הייתה בהתנהלות הגורמים המקצועיים אליהם פנה, אך השופט דחה טענה זו. בסופו של יום, הוחלט על דחיית התביעה. השופט שוכנע כי הנתבעת הגיעה לישראל עם הקטינה מתוך הסכמה מלאה של התובע וחזרתה לארצות הברית לא הייתה אפשרית. בנוסף, הייתה השלמה מלאה מצד התובע שהנתבעת והקטינה יישארו בישראל לצמיתות. כלומר, הקטינה לא הוחזרה לארצות הברית.