קביעת מזונות זמניים ודמי מדור זמניים עד למתן פסק דין במזונות קבועים

בית המשט קיבל באופן חלקי את בקשת התובעת והורה לנתבע לשלם דמי מזונות זמניים. הנתבע טען כי זכאותה של התובעת לתשלום זה נשללה בשל התנהגותה. אולם, השופט הבהיר כי לבית המשפט אפשרות לתת סעד מן הצדק, שחייב מתן תמיכה כלכלית במקרה זה. כלומר, גם אם לא קמה לאישה זכות למזונות מכוח הדין הדתי, הרי שעל פי המשפט האזרחי והתחייבות הנתבע בכתובה, לא היה זה ראוי להותירה ללא פרוטה. לכן, בקשתה התקבלה, אך סכום החיוב שונה.

יש לכם שאלה?

פורום זכויות הגבר במשפחה

במקרה זה, הוגשה בקשה מטעם התובעת לקביעת דמי מדור ומזונות זמניים עבורה, עד לאחר מתן החלטה קבועה בעניין. התובעת והנתבע היו נשואים במשך 23 שנים ונולדה להם ילדה. הנישואין נערכו בטקס אזרחי בניו יורק ולאחר מכן, נחתמה כתובת האישה כדת. לאחר 23 שנים, הגיש הנתבע בקשת גירושין לבית הדין הרבני. בקשת המזונות הזמניים הוגשה מכוח תקנה 265 לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד – 1984 ונטענה במסגרת תביעת המזונות הכללית.

טיעוני הצדדים

לטענת התובעת, למרות הצלחתם הכלכלית של בני הזוג, הגירושין הותירו אותה בלא כלום. משכך, לא היה ניתן להסכים עם התנהגותו של הנתבע, אשר החליט על פרידה ביוזמתו והותיר אותה ללא תמיכה כלכלית. לדידה, גם אם היא הייתה מקבלת תמורה בגין חלקה בדירת הצדדים, סכום זה לא היה מספק לצורכי מחייה.

בנוסף, לאור גילה, לא היה ניתן לחייבה לגעת בחסכונותיה. התובעת טענה כי לנתבע היו עסקים משגשגים ברחבי העולם והכנסתו הוערכה בעשרות אלפי שקלים. היא העמידה את בקשתה למדור בסך 10,700 ₪, ואת הבקשה למזונות זמניים בסך 27,220 ₪. סך הכול נתבעו 37,920 ₪ בתוספות סכומים נוספים בגין הוצאות רפואיות לא צפויות.

הנתבע התנגד לבקשות אלו, אשר לא תאמו את רמת חיי בני הזוג טרם הגירושין. לטענתו, התובעת הייתה בעלת עסק עצמאי בתחום הטיפוח במשך שנים רבות. הכנסתה החודשית נעה בין 5,000 ₪ עד 20,000 ₪ ולכן לא היה ראוי לפסוק לה מזונות. הנתבע טען כי ברשות התובעת היו כספים נוספים: 100,000 ₪ בגין מכירת דירת בני הזוג וכן 1,500 דולר ששולמו לה כפנסיה בגין שהות ארוכת שנים בארצות הברית. לשיטתו, לא היו לו עסקים רבים והכנסות גבוהות שכן המסעדה אשר הייתה בבעלותו קרסה והותירה אותו תחת חובות כבדים.

דיון והכרעה

במקרה זה, היה על השופט לקבוע תחילה האם קמה לתובעת זכות לקבלת מזונות ומדור זמניים. בני הזוג הכירו בשנת 1984 וכאשר החלו את מערכת היחסים, התובעת הייתה פרודה מבעלה הראשון. רק בשנת 1986 ניתן לה גט. עקב קיום יחסי אישות באותה תקופה, הייתה התובעת אסורה על בעלה ולבועלה, עד לאחר מתן הגט. לאחר הגירושין, בני הזוג נישאו בטקס אזרחי וערכו כתובה כשרה.

בית הדין הרבני קבע כי נערכו קידושין כדת, שחייבו את גירושי הצדדים. לטענת הנתבע, זכותה של התובעת לקיום הכתובה נשללה בשל קיום יחסי אישות טרם מתן הגט מבעלה הקודם. לדעת השופט, זכות זו אכן נשללה מהתובעת על פי ההלכה העברית, השוללת קבלת מזונות אישה במקרים של התנהגות לא ראויה מצדה. אולם, בין הצדדים נוצרו יחסים חוזיים במסגרתם קמה לתובעת ציפייה להקמת בית משותף ותמיכה כלכלית מצד הנתבע.

לכן, התובעת ויתרה על פיתוח עצמאותה והביאה לעולם את בתם המשותפת של הצדדים. כלומר, אלמלא הכתובה, התובעת הייתה במעמד של ידועה בציבור והייתה קמה לה זכאות למזונות אזרחיים. במקרה דנן, נקבע כי לבית המשפט לא הייתה סמכות להורות על מזונות אישה בניגוד לדין האישי, אשר היה מסור לסמכות בית הדין הרבני. אולם, לבית המשפט הייתה סמכות לעשיית צדק בנסיבות פרטניות. נקבע כי הגבר היה מסוגל להמשיך את חייו בעוד שהאישה נותרה חסרת כל יכולת כלכלית ללא תמיכת בעלה. מצב זה היה מנוגד לרעיון הכתובה עליה חתמו שני הצדדים. על כן, נקבע כי הצדק חייב מתן סעד כלכלי זמני עד להסתגלותה של התובעת למצבה החדש. לבסוף, השופט הורה לנתבע לשלם דמי הסתגלות לתובעת בסך 7,500 ₪ לחודש למשך שנתיים.