אחת מההגנות שעומדות לנאשם בהליך פלילי היא הטענה בדבר היעדר כשרות פלילית. כלומר, חוסר יכולת לעמוד לדין בשל סיבות שונות כגון מחלת נפש. טענת הגנה זו תתקבל רק לאחר בדיקה מקיפה אודות מצבו ומחלתו של הנאשם הן בשעת ביצוע העבירה והן לאחר מכן. אולם, גם אם נקבע שהנאשם כשיר לעמוד לדין, מחלתו יכולה להוות שיקול משמעותי בענישה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
פורום מעצר
פורום רישום פלילי
פורום כתב אישום
פורום פלילי
במקרה זה, בית המשפט דן בגזר דינו של נאשם שהורשע בשורת עבירות של איום, סחיטה, הצתה והיזק בזדון. מטרתו של הנאשם במעשים אלו הייתה לסחוט כספים מהמתלוננים. הנאשם טען שהמתלוננים חבו לו כספים בגין נזקים אותם הם גרמו לו. אולם, בפועל, נזקים אלו לא היו ולא נבראו. בכתב האישום הודגש שמעשיו של הנאשם בוצעו תוך כדי הסתייעות באחרים ובצורה מתוחכמת כך שלא נותרו במקומות סימנים מזהים. למעשה, חלק מהעבירות בוצעו בעת שהנאשם שהה בחו"ל, כאשר האחרון שלט על הגורמים המבצעים.
בהכרעת הדין נקבע שהמעשים בוצעו על רקע הפרעה נפשית בה הנאשם לקה, שגרמה לו לרקום מחשבות שווא במוחו תוך יצירת סיפורים שלא היו ולא נבראו. אולם, חרף ההפרעה הנפשית, הנאשם הבין את מהות מעשיו והיה מסוגל לשלוט בעצמו. על כן, הוא נמצא אחראי ואף נקבע שלאור מצבו הנפשי, נבעה ממנו מסוכנות רבה כלפי הציבור וגורמים שונים שהיו עלולים להיקלע לעולמו.
טיעוני הצדדים
לטענת התביעה, ההפרעה הנפשית של הנאשם הייתה גורם מחמיר במעשים, בעקבות הסיכון שנבע לציבור כתוצאה ממנה. לפיכך, בית המשפט התבקש להשית על הנאשם עונש מאסר ארוך ולהרחיקו מהציבור. בא כוחו של הנאשם הכיר בחומרת מעשיו של הנאשם אך טען שלא היה מקום להעניש את האחרון עקב ההפרעה הנפשית, בה הוא לא היה אשם. בנוסף, הודגש גילו המבוגר של הנאשם, אשר היה אדם ערירי נטול עבר פלילי והתגורר עם אמו בת ה-90.
גזר הדין
בפתח הדיון, השופט קבע שמחלתו של הנאשם לא הייתה יכולה לשמש גורם מחמיר בשיקולי הענישה, בפרט לאור העובדה שהיא גרמה לו לבצע את המעשה העברייני. עם זאת, צוין שהנאשם ביצע את המעשים במטרה לפגוע במתלוננים ובהיותו בעל יכולת מלאה לשלוט בפעולותיו. לא זו אף זו, גם אם הנאשם לא היה מעוניין לגרום חבלה פיזית למתלוננים ולבני משפחותיהם, הרי שהוא התכוון להפחיד ולאיים ובמעשיו הייתה טמונה סכנה מהותית לפגיעה.
השופט קבע שהנאשם אף השיג את מטרתו והצליח להעלות פחד בבני משפחות המתלוננים, גם אם לא נגרם נזק בפועל. עם זאת, העובדה שלא נגרם נזק גופני לאף אחד מהמעורבים עמדה לזכותו של הנאשם בעת גזירת הדין. בסופו של יום, השופט דן את הנאשם ל-11 שנות מאסר מתוכן 9 בפועל והיתרה על תנאי. בשל מצבו הכלכלי הירוד של הנאשם ואורכו של עונש המאסר שהושת עליו, השופט נמנע מלחייב את הראשון בתשלום פיצויים למתלוננים, כבקשת התביעה.