רבות נאמר על החומרה המיוחסת לעבירות סמים. עבירות אלו פוגעות בערכי החברה ובמכורים לסם, אשר תלויים בצריכתו וביצרניו. בנוסף, הסיכוי להיתפס בביצוע עבירות אלו נמוך יחסית ולכן, לעברייני הסמים רווח גדול. משכך, כאשר אדם נתפס בביצוע אחת מעבירות הסמים, או יותר, מן הראוי להחמיר בעונשו. זאת בפרט כאשר אותו אדם נתפס בגין עבירות של ייצור וסחר בסמים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
במקרה דנן, נגזר דינם של שלושה נאשמים שהורשעו בעבירות סמים שונות. על פי כתב האישום, הנאשם הראשון רכש באינטרנט חומר מסוג סאספראס מחברה בצרפת, במטרה לייצר סם מסוכן מסוג MDMA. הנאשם אף רכש מכשירים שונים כגון כוסות כימיות, מעבים ועוד. הנאשם השני עבד בתקופה הרלוונטית בחברת תרופות גדולה בארץ וסיפק לנאשם הראשון חומרים כימיים שונים לצורך ייצור סמים מסוכנים. יש לציין שחומרים אלו נגנבו ממעסיקתו ולא נלקחו כדין.
את החומרים הנ"ל, הנאשם הראשון הביא לביתו של הנאשם הרביעי ושם יוצרו הסמים המסוכנים בכמויות גדולות, שלא היו ידועות במדויק למאשימה. הסמים שיוצרו נצרכו ונמכרו לרוכשים על ידי הנאשם הראשון והשני. יש לציין שכל אחד מהנאשמים הורשע בעבירות שונות, בהתאם למידת מעורבותו באירועים ותרומתו, כאשר הנאשם הרביעי הורשע בעבירות פחות חמורות.
הנאשם הראשון
התובעת הדגישה שהנאשם הראשון הוא שיזם את ייצור הסמים, רכישת החומרים והקמת המעבדה. כלומר, נאשם זה היה הרוח החיה בפרשה, תוך שהוא ניצל את הידע הכימי שהיה ברשותו על מנת להפיק סמים ולהרוויח מכך כסף במשך שנה שלמה. על כן, התביעה ביקשה להשית על הנאשם עונש מאסר ארוך לריצוי בפועל.
מנגד, סנגורו של הנאשם ביקש שלא להחמיר עם מרשו. לשיטתו, אמנם ייצור הסם נמשך על פני שנה שלמה, אך לא היה מדובר במעבדה משוכללת וגדולה, ולא היה ניתן לדעת מה היה איכות החומר שנוצר. בנוסף, הנאשם לא פעל ממניעים של בצע כסף אלא רוב העסקאות היו ללא תמורה ובין חברים. זאת ועוד, הודגש שהנאשם היה אדם נורמטיבי עד למעצרו, הוא הודה במעשים ולקח אחריות על פעולותיו. בכך, נחסך זמן שיפוטי יקר.
הנאשם השני
התביעה טענה שמעשיו של הנאשם השני היו לא פחות חמורים. שכן, במשך תקופה לא קצרה הוא ניצל לרעת את האמון שניתן בו על ידי מעסיקו, גנב חומרים כימיים ממקום עבודתו והעבירם לנאשם הראשון בעודו יודע אודות אופן השימוש בהם. הנאשם אף סייע במכירת והפצת הסם שיוצר. לטענת התביעה, אלמלא הנאשם השני, יתכן שהנאשם הראשון כלל לא היה מצליח לייצר את הסם בכמויות גדולות. על כן, התביעה ביקשה מבית המשפט להשית על נאשם זה עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופסילת רישיון הנהיגה.
מצד שני, הסנגור סבר שהיה ניתן להסתפק בעבודות שירות. שכן, מעשיו של הנאשם השני לא היו כה חמורים כפי שתוארו תחילה והוא כלל לא הרוויח כסף ממכירת הסם. בנוסף, הנאשם הודה מיוזמתו בגניבת החומרים ממעסיקתו ובכל יתר המעשים שיוחסו לו, הביע צער וחרטה ופוטר מעבודתו בעקבות המקרה מעט לפני שנולד ילדו הראשון. על כן, הסנגור טען שהיה מקום להקל עם הנאשם.
הנאשם הרביעי
לטענת התובעת, נאשם זה הכשיר את הקרקע לייצור הסמים בביתו ובכך חשף את יתר דיירי הבניין לסיכון. עוד נטען שמטרת הנאשם הייתה להפיץ את הסם בכמויות גדולות ולכן, גם אם הלה לא עסק באופן אקטיבי בייצור, הוא הווה חלק מרכזי בשרשרת ההפצה, בפרט לאור העובדה שהסמים הוחזקו בביתו. לא זו אף זו, הנאשם השתמש בסמים שיוצרו.
מנגד, הסנגור הדגיש שמעשיו של נאשם זה היו פחות חמורים מהמעשים שפורטו לעיל ולכן, היה ראוי להקל בעונש. עוד נטען שהנאשם לקח אחריות על מעשיו, הודה בהם והפסיק לצרוך סמים לאחר המקרה במטרה לחזור למוטב. לאור האמור לעיל, הסנגור ביקש להסתפק במעצר שירוצה בעבודות שירות ופסילת רישיון הנהיגה.
גדר הדין
בפתח הדיון, השופט הדגיש שביחס לכל הנאשמים היו קיימים נימוקים משמעותיים להחמרה בגזר הדין. שכן, העבירות בוצעו לאורך זמן ממושך, תוך שיתוף פעולה בין כל המעורבים וסיכון יתר הציבור. בנוסף, הנאשמים ניצלו את השכלתם הקודמת ואת עבודתם על מנת ליצור את הסם בכמויות גדולות והם הפסיקו את הייצור רק לאחר תפיסתם על ידי רשויות החוק.
מאידך גיסא, הענישה הינה פרטנית וכל אחד מהנאשמים נענש בגין מעשיו שלו ועל רקע נסיבותיו האישיות, ולא עקב מעשי האחרים. בנוסף, מאחר שרף חומרת המעשים השתנה מנאשם לנאשם, נקבע שלא היה מקום לענישה זהה. בסופו של דבר, הנאשם הראשון, אשר מעשיו היו חמורים ביותר, נידון לשבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, 21 חודשי מאסר על תנאי, תשלום קנס ופסילת רישיון נהיגה. הנאשם השני נידון ל-36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 15 חודשי מאסר על תנאי, תשלום קנס ופסילת רישיון נהיגה. הנאשם הרביעי נידון ל-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-15 חודשי מאסר על תנאי, קנס ופסילת רישיון.
.JPG)
