האם נינים של נפטר זכאים למזונות מן העיזבון של הסבתא רבה שלהם? העניין נדון לאחרונה בפסק הדין שלפנינו. הנינים במקרה דנן תבעו מזונות מהעיזבון, ותמכו את דבריהם גם בהוראה כללית לגבי זכויות נינים באשר הם, וגם בטענה פרטית הנוגעת להם בלבד. השופט דחה את הבקשה וקבע כי לנינים לא הייתה קיימת זכות כזו.
יש לכם שאלה?
התובעים היו ניניה של הנפטרת, אשר הגישו בקשה באמצעות אביהם, לקבלת מזונות מהעיזבון. למנוחה היו שלוש בנות. לאחת הבנות הייתה בת, אימם של התובעים. בזמן פטירתה של הסבתא רבה, גם הסבתא וגם האם כבר לא היו בין החיים. דהיינו, התובעים היו הבאים בתור בשושלת המשפחתית. סעיף 57ד' לחוק הירושה קובע, כי לעניין מזונות ילדים, גם נכד של המוריש נחשב ילד, במקרה בו הוא נתייתם לפני מות המוריש. התובעים במקרה זה היו נינים ולא נכדים. עם זאת, לטענתם הם היו זכאים למזונות מן העיזבון וזאת משום שאימם, נכדת המורישה, גדלה אצל המורישה כבת. דהיינו, התובעים טענו כי אמם הייתה למנוחה כבת, ולכן היו כנכדיה.
הדיון המשפטי
בית המשפט נדרש לבחון מספר סוגיות משפטיות במקרה זה:
האם נינים זכאים למזונות מהעיזבון?
בית המשפט הדגיש כי על פי החוק לא הייתה קיימת לנינים זכות למזונות. התביעה טענה שיש בחוק לאקונה, ובמקרה בו גם הבת וגם הנכדה כבר אינם בין החיים, יש להוסיף את הנינים כזכאים למזונות. השופט דחה את הטענה. בפסק הדין נקבע כי לא מדובר בלאקונה אלא בהסדר שלילי. דהיינו, המחוקק רצה לפטור את הסבא-רבא מחיוב במזונות ניניו. "מאחר וגם הזכות למזונות לנכדים מוגבלת רק למקרים מסוימים, ניתן ללמוד שהמחוקק נטה לצמצמם את חיוב המזונות לדורות המאוחרים. אם כן, אין כאן התעלמות של המחוקק מסוגיית הנינים שיש להשלימה, אלא כוונה ברורה שלא יזכו למזונות", נכתב בפסק הדין.
האם אימם של התובעים הייתה כבת מאומצת?
בית המשפט עסק בסוגיה נוספת - האם ניתן לקבוע למפרע, כי האימוץ שאימצה היורשת את אימם של התובעים, נכדתה, נחשב מבחינה משפטית כאימוץ, על אף שלא נעשה הליך של אימוץ כדין? השופט קבע כי לעניין חיוב במזונות, אין צורך באימוץ כדין. ניתן להסתפק באימוץ בפועל, על מנת להחשיב את המאומץ כבנו של המוריש. מאחר וההורשה הינה טובת הנאה אך לא יוצרת מעמד של מאומץ כלפי כולי עלמא, אין להקפיד על הדרישה הפורמלית של אימוץ כדין.
האם היה אימוץ בפועל במקרה שלפנינו, או שיחסי המנוחה לנכדתה היו רגשיים וטיפוליים בלבד? בית המשפט קבע כי לא היה די בכך שהמורישה התייחסה לנכדתה כאל בת על מנת להוכיח אימוץ בפועל. "אכן, כתובתה של הנכדה בתעודת הזהות, הייתה במשך שש שנים הכתובת של הסבתא, אך בפני השופט הובאו ראיות שמלמדות כי ייתכן וכלל לא גרה שם בפועל", קבע השופט, "יתירה מזאת, גם מגורים באותו הבית אינם מספיקים על מנת לקבוע אימוץ בפועל. עזרה וסיוע, יחס אינטימי ושיחות אישיות, עדיין אינן עולות לכדי רצון לאמץ. לא הוכחה כל אמירה של המורישה על רצונה לאמץ את הנכדה כבת. הפסיקה דורשת, מלבד הגידול בפועל, גם כוונה של המוריש לאמץ".
במקרה דנן, נקבע כי העד היחיד מטעם התביעה פגש את המורישה רק בשנותיה האחרונות, בהם היא הייתה כבר במצב שלא יכלה ליצור קשר תקין עם הסביבה. בסופו של דבר, השופט דחה את התביעה וקבע כי הנינים לא היו זכאים למזונות מהעיזבון.
עודכן ב: 19/02/2012
