נהוג לחשוב כי דיני החוזים הינם פונקציונאליים רק במסגרות עסקיות מסחריות. על אף כן, חלותם של דיני החוזים הינה רחבה בהרבה, והם חלים אף על יחסים זוגיים בין בני זוג. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא לכך, שכן הוא עוסק בתביעה לפיצוי בגין הפרת הבטחה לנישואין.
יש לכם שאלה?
פורום תביעה אזרחית
התובעת חיה עם הנתבע כבני זוג אשר ניהלו משק בית משותף במשך כ-11 שנים. לטענת התובעת, הנתבע העיד מספר פעמים על הכוונה שיחיו ביחד כבעל ואישה. על אף האמור, הצדדים ניהלו את ענייניהם הכספיים בנפרד. בחודש יוני 2002 התגלה אצל התובעת גידול סרטני במעיים, והנתבע, לדבריה, נטש אותה במקום לתמוך בה. לאור זאת, התובעת הגישה תביעה לפיצוי כספי בסך 50,000 ₪, בגין הפרת הבטחת הנישואין.
מנגד, הנתבע טען כי קיים עם התובעת משק בית משותף במשך כשנתיים וחצי בלבד, שכן נאלץ לעזוב את הבית המשותף בשל התנהגות מחפירה של ילדי התובעת כלפיו. בנוסף, הנתבע, שהיה פנסיונר, טען כי לא הבטיח מאומה לתובעת, וציין כי בעת שעברה את הניתוח לטיפול במחלתה, כבר לא התגוררו ביחד.
הכרעת בית המשפט
השופטת ציינה כי המשפט הישראלי הכיר בעילת תביעה של הפרת הבטחת נישואין, אשר מקורה בדיני החוזים. אולם, נטל השכנוע לקיומה של הבטחת הנישואין היה מוטל על התובעת, והוכחת ההסכם הייתה כרוכה בהבאת ראיות נסיבתיות על מתן הבטחה כאמור, כפי שהתקיימה בסממנים חיצוניים.
השופטת הדגישה כי לא כל אמירה או הבעת תקווה לגבי עתיד משותף הינן שקולות להבטחת נישואין, וכי המשפט יתערב רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחויבות ממשית לקשר זוגי קבוע, החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון גרידא.
לאחר בחינה מקיפה של עדויות הצדדים, השופטת קבעה כי לא הונחה בפניה תשתית ראייתית מספקת שהצביעה על כך שהיה "חוזה" בין הצדדים, או הפרת נישואין אשר הופרה. העדויות אשר הובאו בפני בית המשפט אומנם העידו על קיומו של קשר רומנטי בין התובעת לבין הנתבע, אולם לא היה בו כדי להעיד על "הבטחת נישואין".
השופטת הביאה כדוגמא את עדות התובעת ואת תצהירה, בהם התובעת ציינה שהנתבע הבטיח שיחיה איתה כל החיים ולא ינטוש אותה, והיא האמינה לו. עם זאת, התובעת עצמה לא הצהירה כי הנתבע הבטיח שיישא אותה לאישה, אלא רק שלא יעזוב אותה.
בנוסף, השופטת מצאה בעדות התובעת תימוכין לגרסתו של הנתבע. כך הן לגבי פרק הזמן שבו הצדדים התגוררו ביחד, היחסים המתוחים בין הנתבע לבין ילדיה. לאור זאת, השופטת העדיפה את גרסתו של הנתבע.
השופטת דחתה את טענת הנתבעת כי הנתבע והיא היו בחזקת "ידועים בציבור". יתרה מכך, השופטת טענה כי מעצם טענה זו של התובעת, כלומר מכך שבני הזוג בחרו שלא למסד את הקשר שלהם על ידי נישואין, היה ניתן להסיק כי לא היה ביניהם חוזה מחייב.
לאור כל האמור לעיל, בית המשפט דחה את התביעה תוך קביעה כי התובעת נהגה בחוסר תום לב כאשר הגישה אותה, וחייב אותה בתשלום שכר טרחה עבור עורך הדין של הנתבע.
עודכן ב: 27/05/2024
