חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965 קובע כי עבודות בנייה בקרקע צריכות להיעשות בהתאם לתוכנית המתאר המקומית ובכפוף לקבלת היתר לכך מידי ועדת התכנון. הפרת הוראות החוק עולה לכדי עבירה פלילית בגינה ניתן להטיל על הנאשם קנס ואף לחייבו במאסר. בנוסף, כאשר אדם בונה בניגוד לחוק, ניתן להוציא צו הריסה למבנה ולחייבו בהוצאות ההריסה. דוגמא לדיון בסנקציות אלו ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט שלום בחיפה.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, נגזר דינו של נאשם שהורשע מכוח הודאתו באי קיום צווי בית משפט. על פי כתב האישום, הנאשם היה בעלים של חלקה בערערה. במהלך שנת 2000, הוא ביצע עבודות בנייה ותשתית ויצק משטח של 40 מטר מרובע בחלקה. בנוסף, הוא בנה שבע גדרות אבן בגובה 4 מטרים ובארוך 35 מטרים, ויישר את שטח האדמה במקום. עבודות אלו בוצעו ללא אישור.
למרות זאת, ועל אף צו הריסה שהוצאה למבנים, הנאשם המשיך בהצבת מבנים בשטח ובנה בריכת שחייה, קיוסק וחדר המתנה. כמו כן, הוא הציב שולחנות, מתקני שעשועים ועמודי תאורה. כעבור שנה, הנאשם הורשע בביצוע עבודות בניה בניגוד לחוק התכנון והבנייה. הוא חויב בתשלום קנס בסך 6,000 ₪ וחתימה על התחייבות בסך 12,000 ₪ שלא לעבור עבירות נוספות במשך שנתיים. כמו כן, בית המשפט הוציא צו להריסת המבנים.
כעבור שנתיים, הנאשם הורשע באי קיום הצו ובבנייה נוספת ללא היתר. לכן, נגזר עליו לרצות ארבעה חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי והוא חויב בתשלום קנס בסך 20,000 ₪ וחתימה על התחייבות בסך 50,000 ₪. התחייבותו הקודמת של הנאשם חולטה. זאת ועוד, הנאשם חויב להפסיק את השימוש במבנים שנבנו שלא כחוק ולהרסם. כעבור שבעה חודשים, הנאשם טרם הרס את המבנים ולא הפסיק את השימוש בהם. לכן, נפתח ההליך דנן. לאחר שהוא הורשע, ביקש בית המשפט לקבל תסקיר מבחן בעניינו. קצין המבחן המליץ על חיוב הנאשם בביצוע עונש מאסר בדרך של עבודות שירות והארכת עונש המאסר על תנאי.
טיעוני הצדדים
המאשימה טענה כי עבירות הבנייה של הנאשם היו חמורות ולכן העונש שהיה על בית המשפט להטיל עליו נדרש להלום את מעשיו. משכך, ביקשה המאשימה הטלת עונש מאסר בפועל והתחייבות נוספת. בנוסף, בית המשפט התבקש להוציא צו שיאפשר לועדה המחוזית להרוס את המבנים שנבנו בניגוד לחוק, על חשבון הנאשם.
מנגד, סנגורו של הנאשם הדגיש כי המבנים כלל לא היו בשימוש והאחרון לא נהנה מפירות הנכס. להפך, נטען כי המשך הבנייה הכביד על הנאשם, שנאלץ לממן שומרים על מנת למנוע גניבה מהמקום. הסנגור הדגיש שהמבנה נבנה לטובת כלל תושבי ערערה ובמהלך השנים, הנאשם שקד על תוכניות הבנייה והשגת אישורים כחוק. לבסוף, הסנגור ביקש מבית המשפט לאמץ את דעתו של קצין שירות המבחן.
דיון והחלטה
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, החליט השופט שלא להתמקד בנאשם אלא במבנים. כלומר, הוא הבהיר כי הנאשם שילם סכומים נכבדים במסגרת הקנסות שהוטלו עליו בגין הבנייה הלא חוקית. השופט סבר שאי הריסת המבנים כנדרש, נבעה מתקוות הנאשם לקבל אישור לבנייה בעתיד.
לטענת השופט, הבנייה הייתה בעלת מאפיינים ציבוריים, כפי שהוכח מהתמונות של האזור, ומטרתו של הנאשם לא הייתה להפר את החוק אלא לשפר את רווחת תושבי הסביבה. כמו כן, השופט סבר שהעובדה שהנאשם נמנע משימוש במבנים, למרות ההפסד הכלכלי שנבע מכך, עמדה לזכותו של האחרון. על כן, השופט הורה על סעד ראשי של הריסה, אך דחה את המועד לכך על מנת לאפשר לועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לשוב ולשקול את מתן ההיתר למקום. בנוסף, הוחלט להטיל על הנאשם קנס מופחת בשווי של 10,000 ₪ בלבד. זאת לאור סכום ההתחייבות הגבוה עליו חתם הנאשם בהליך המשפטי הקודם, אשר חולט במקרה זה. לבסוף, הוחלט על הארכת המאסר על תנאי למשך שנתיים נוספות.
