אלימות במשפחה הפכה בשנים האחרונות לתופעה רווחת בקרב הציבור הישראלי. במקרים אחדים, האלימות אף גרמה למות הקורבן. על מנת להרתיע מפני התנהגות זו, בתי המשפט נוטים להשית עונשים חמורים על המורשעים בביצוע עבירות אלימות במשפחה. אולם, בבואו לגזור את דין הנאשם, בית המשפט שוקל את שיקולי החומרה והקולא בכל מקרה ומקרה. נהוג לבדוק את תכונות הנאשם ואופיו, עברו הפלילי, רצונו להשתקם ויכולתו לעשות כך. בנוסף, תוצאות מעשי האלימות נבדקות אף הן לצד שיקולים נוספים. כך או כך, כל אחד מהצדדים בהליך הפלילי יכול לערער על גזר הדין. כך היה בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערעור על גזר דינו של נאשם שהורשע בביצוע עבירות אלימות נגד בת זוגתו ונידון לעשרה חודשי מאסר על תנאי. הערעור הוגש על ידי המדינה ובית המשפט התבקש להחמיר בעונשו של המשיב. על פי כתב האישום, המשיב נישא למתלוננת בשנת 1996 ובמהלך חיי הנישואין נולדו להן שלוש בנות.
בסוף שנת 2002 ותחילת שנת 2003, פרץ בין בני הזוג ויכוח במהלכו אחז המשיב בצוואר המתלוננת, לחץ עליה ואיים על חייה. כעבור שנה, ניסה המשיב לחנוק את המתלוננת ואיים עליה. כתב האישום פירט אירועי אלימות נוספים, בהם הכה המשיב את המתלוננת באגרופיו ובאמצעות מקל. כתוצאה מתקיפות אלו, המתלוננת סבלה משטפי דם בכל גופה ומפצעים רבים. בנוסף לכך, נטען כי המשיב ירק על אחותה של המתלוננת וגירש אותה מהבית.
בית משפט שלום הרשיע את המשיב וגזר עליו 10 חודשי מאסר על תנאי ותשלום קנס בסך 5,000 ₪. בגזר הדין הודגשו מעשיו החמורים של המשיב, אך גם שיקולי הקולא: הודאתו של המשיב במעשים שיוחסו לו; שהייתו במעצר בית במשך שבעה חודשים ומעצר עד תום ההליכים; הטיפולים הנפשיים אותם עבר במסגרת שירות המבחן; הבטחתו שלא לעבור עבירות נוספות והפגיעה ביכולתו לעסוק כעורך דין. המאשימה ערערה על החלטה זו.
המדינה: "העונש שהוטל על המשיב - קל מדי"
לטענת המאשימה המערערת, העונש שהוטל על המשיב על ידי בית משפט שלום היה קל מידי. נטען כי העובדה שהיה פער זמנים בין מועד הכרעת הדין לגזר הדין לא הצדיק הקלה בעונשו של המשיב, משום שהוא שגרם לעיכובים. בנוסף, המאשימה הדגישה את חוזקה של המתלוננת ואומץ הלב שנדרש ממנה על מנת להתלונן על המעשים. לטענתה, הפגיעה בעיסוקו של המשיב, לרבות רצונו לשקם את התא המשפחתי לא היו יכולים לשמש כשיקולים מכריעים באי הטלת עונש מאסר בפועל. לבסוף, המאשימה טענה שאי הטלת עונש מאסר בפועל במקרה זה עלתה לכדי פגיעה באחידות הענישה.
מנגד, המשיב הדגיש את חשיבותו של הפן השיקומי בגזירת העונש, ואת חוסר היכולת של בית המשפט להתעלם מגורם זה. בנוסף, נטען כי הטלת עונש חמור יותר הייתה עלולה להביא לפגיעה במשפחתו של המשיב, ילדיו ובת זוגתו. לכן, לדעת המשיב, העדפת שיקולי ההרתעה על פני השיקום הייתה עלולה להביא לפגיעה בלתי מידתית במשיב. לבסוף, הוא הוסיף שלא היה זה מתפקידה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת העונש משום שלא היה באפשרות השופטים להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים.
בית המשפט החמיר את גזר הדין בגין סטייה ממדיניות הענישה
לאחר שמיעת טענות הצדדים וקבלת תסקיר חדש בעניינו של המשיב, החליט השופט לקבל את הערעור. נקבע כי טענות המאשימה בדבר קלות העונש היו מוצדקות. שכן, העונש לא ביטא את חומרת העבירות אותן ביצע המשיב ובהן הורשע. כמו כן, העונש סטה ממדיניות הענישה שהייתה נהוגה במקרים דומים. על כן, התערבות ערכאת הערעור הייתה מוצדקת לדעת השופט. בנוסף, נקבע כי גם שיקולי הקולא שעמדו לזכותו של המשיב, לא היה בהם כדי להצדיק השתת מאסר על תנאי בלבד.
יתרה מזאת, השופט הבהיר שבמקרה זה, בית משפט שלום החליט להקל עם המשיב עקב שינוי התנהגותו ורצונו להשתקם. אולם, רצון זה נחשף רק לאחר שמעשי האלימות התגלו והמשיב נטל עליהם אחריות באופן חלקי בלבד. לבסוף, הוחלט להשית על המשיב עונש מאסר בפועל למשך 15 חודשים ולאפשר את שילובו בתוכנית טיפולית למניעת אלימות במשפחה, לשם שיקומו.
