ערעור על קולת העונש בהכרעת דין בעבירות לפי חוק הגנת הצרכן

חוק הגנת הצרכן עוסק במערכת היחסים שבין היצרן לבין הצרכן. החוק מעניק הגנה לזכויות הצרכן, וזאת מכיוון שקיים פער בין היצרן לבין הצרכן. הרציונאל העומד מאחורי חוק זה הוא כי התחרות על ליבו של הצרכן כיום היא עצומה ולעיתים היא כוללת גם הטעיות מכוונות. מאידך, הצרכן הסביר מוגבל ביכולת הבנתו את העולם העסקי, ועל כן יש להגן עליו.

פסק הדין שלפנינו הינו ערעור של המדינה על גזר הדין של בית משפט השלום. לטענת המדינה, גזר הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בעקבות הפרת חוק הגנת הצרכן במקרה זה היה קל מדי.

המשיבים במקרה דנן היו המנהלים והבעלים של חברה שעסקה בשיווק ובהתקנת ציוד ביתי המיועד לקליטת ערוצי טלוויזיה חופשיים מהלוויין. התנהלותה של החברה מול הלקוחות נעשתה באופן הבא. סוכני המכירות של החברה פנו ללקוחות פוטנציאליים, ביוזמתם או בעקבות פניית הלקוחות אליהם. לאחר מכן, הסוכנים הגיעו לבית הלקוחות, מסרו להם מידע על שירותי החברה, ובמידה והלקוח היה מחליט לקבל את ההצעה, הסוכנים החתימו אותו על הסכם התקשרות. המדינה טענה כי מנהלי החברה יצרו בפני הלקוחות מצג שווא לפיו החברה תספק להם שירותי תוכן וטלוויזיה ברישיון, בדומה לשאר חברות הכבלים בשוק.

נטען כי יתרון החברה, לפי מצג השווא, היה התמורה החד פעמית לספק השירותים, בשווי של בין 5,000 ל-11,000 ₪. יש לציין כי מרבית הלקוחות הפוטנציאליים אליהם פנו הסוכנים היו עולים חדשים, דוברי השפה הרוסית.

38 לקוחות של החברה הגישו נגדה תלונות בהן טענו כי מנהלי החברה לא קיבלו מעולם רישיון ממשרד התקשורת לספק את התכנים שהבטיחו להם. המתלוננים הוסיפו וטענו כי בפועל לא סופק להם הציוד שהובטח להם על ידי הסוכנים וכי מתקני האנטנות לא עמדו בתקן הרשמי. עוד נטען כי המשיבים ניצלו את העובדה שהמתלוננים היו עולים חדשים, שהתקשו בשפה העברית ולא היו בקיאים ברזי כללי המסחר בארץ. בנוסף, חלק מהמתלוננים, אשר הודיעו על ביטול העסקה, האשימו את המשיבים בסירוב להחזיר להם את כספם, וזאת על אף זכותם להשבת הכסף.

בית משפט השלום הרשיע את המשיבים בכמה עבירות. ראשית, המשיבים הורשעו בעבירות על החוק להגנת הצרכן מכיוון שהטעו 14 צרכים לגבי טבעו ומהותו של הנכס, השירות והשימוש בו. שנית, המשיבים הורשעו בכך שהציגו בפני לקוחותיהם מצג שווא, לפיו הם רכשו שירותי תוכן וערוצים, ולא רק ציוד לקליטת הערוצים. שלישית, בנוגע ל-9 לקוחות, המשיבים הורשעו בעשיית דבר שהיה בו משום "ניצול מצוקת הצרכן". רביעית, המשיבים הורשעו מכיוון שסירבו להחזיר תמורה, והטעו את לקוחותיהם בדבר זכות הביטול.

גזר הדין בבית משפט השלום כלל תשלום קנס בסך של 80,000 ₪ על החברה, וכן 30,000 ₪ על כל אחד ממנהליה. בנוסף, על מנהלי החברה נגזרו 4 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, כאשר התנאי הוא שלא יעברו על החוק להגנת הצרכן. בית המשפט דחה את בקשת המדינה לתשלום פיצויים למתלוננים, מכיוון שלא הוצגה בפניו תשתית ראייתית מספקת לשם כך.

בערעור, בית המשפט המחוזי טען כי יש להחמיר בעונשם של המנהלים, מכיוון שבעבירות מהסוג הנדון, שבהן הצרכן הבודד עומד אל מול נותני השירות, יש לתת משקל לאינטרס הציבורי. בפסק הדין במחוזי נכתב עוד כי במקרים כאלו, יש להטיל עונשים, אשר יהיה בהם גורם הרתעתי מובהק, עד כדי הבהרה כי ביצוע עבירות כגון דא אינו כדאי מבחינה כספית.

בית המשפט קבע כי העבירות על חוק הגנת הצרכן נעשות מתוך ראייה של הרווח הטמון בפעולה, ובהנחה שחלק ניכר מהנפגעים לא יתלוננו, ובסופו של דבר, גם אם העוברים על החוק יורשעו, עדיין יישאר בידם נתח כלכלי משמעותי. על אף כל זאת, בית המשפט ציין כי מכיוון שמדובר בערעור, אין למצות עם המשיבים את הדין בערכאה זו.

מהסיבות המנויות לעיל, בית המשפט הטיל קנס על סך 80,000 ₪ על כל אחד מהמנהלים. בנוגע לפיצוי למתלוננים, בית המשפט המחוזי קבע כי המדינה אכן לא הוכיחה את הסכומים שיש להשיב להם. למרות זאת, בית המשפט הוסיף כי לא הייתה מניעה לפסוק פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה למתלוננים, לאור סירוב מנהלי החברה להשיב להם את כספם. לכן, בית המשפט הטיל על מנהלי החברה פיצוי על סך 1,500 ₪, ל-11 מתלוננים.