בית המשפט קיבל את תביעתו של תלמיד אשר נפגע בגופו לאחר שניסה לקפוץ מעל שער בעל מוטות מחודדים, וזאת בכוונה להיכנס למתחם סגור בו נערכה מסיבת בית ספר. השופט מצא כי הן בעלי המקום והן בית הספר אשר ארגן את המסיבה, היו אחראיים לנזקו של התובע והפרו את חובת הזהירות אשר הייתה מוטלת עליהם מתוקף תפקידם. עם זאת, השופט קבע כי גם לתובע היה אשם תורם אשר יש לגזור אותו מנזקיו.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, התובע, קטין ותלמיד בית ספר, נפגע ממוט מתכת שננעץ לכל רוחב אמתו השמאלית. הפגיעה אירעה בעת ניסיון כושל של האחרון לקפוץ מעל שער ברזל בעל מוטות מחודדים בראשו במתחם "לונה גל". התובע ניסה לקפוץ מעל השער על מנת להיכנס למסיבה, לאחר שהכניסה נאסרה עליו היות ולא שילם דמי השתתפות בסך של 100 ₪. למקום אורגנה הסעת תלמידים והתובע הגיע באמצעות רכב פרטי. משתתפי המסיבה נכנסו דרך הכניסה הראשית בה המתינו להם אנשי המקום יחד עם מספר מורות. הקביעה באשר לזכות הכניסה למסיבה נעשתה לפי רשימת משלמי דמי הכניסה אשר הייתה בידי המורות.
המתחם כולו היה מוקף גדר עם אמצעי הגנה שונים כנגד פולשים. במרחק מה מהכניסה הראשית היה שער ברזל ששימש לכניסת עובדים. השער היה נמוך יחסית לגדר ובקצהו העליון הולחמו מוטות מחודדים. התובע ביקש מאחת המורות להיכנס דרך הכניסה הראשית, למרות שלא שילם את דמי ההשתתפות. הוא נענה בשלילה ופנה לחפש דרך כניסה חלופית. ניסיונו לקפוץ מעל שער הכניסה המשני הסתיים בפגיעה קשה.
טיעוני הצדדים
התובע ביקש לייחס את האחריות לנזקיו למחזיקת השטח בו נערכה המסיבה, למבטחה, לבית הספר שארגן את המסיבה ולמשרד החינוך. מאידך, הנתבעים חלקו על חבותם ולחלופין, ביקשו לייחס את החבות לנתבעים האחרים. בעלי מקום עריכת המסיבה, "לונה גל" טענו לפטור מאחריות לפי סעיף 37 לפקודת הנזיקין שעסק במקרים של מסיגי גבול. בית הספר טען כי היה מדובר במסיבה פרטית שלא הטילה עליו כל חבות ומשרד החינוך הצביע על העובדה שהמורים אשר על התנהגותם הלין התובע לא היו עובדי משרד החינוך. כמו כן, נטען כי לא הוכחה כל הפרה של חובת זהירות על ידי המשרד.
דיון והכרעה
השופט ציין כי במרכז המחלוקת עמדה שאלת האחריות במסגרתה היה צורך לבחון את מידת אחריותם של הנתבעים ואת אשמו התורם של התובע. בנוגע לאחריות המקום בו נערכה מהסיבה, השופט קבע כי התובע אמנם היה מסיג גבול, אך נוכחותו והסגת הגבול הייתה ניתנת לצפייה על ידי בעלי המקום. כלומר, נקבע כי לא הייתה הצדקה להקיף את המקום במוטות וכידונים מחודדים, שחרגו ממידת ההגנה הסבירה והמידתית.
השופט קבע כי שומר באזור האירוע ואזהרה מוארת ובולטת, היו יכולים למנוע את הפגיעה ובמקביל, למנוע את הסגת הגבול. כלומר, בעלי "לונה גל" היו יכולים למצוא פתרונות אחרים טובים יותר להגנת השטח. משכך, נקבע כי "לונה גל", כמחזיק במקרקעין, הפר את חובת הזהירות כלפי התובע ולא היה מקום להקנות לו פטור מחבות בשל הסגת הגבול. באשר לאחריות בית הספר, נקבע כי הייתה מעורבות גדולה בתכנון וארגון האירוע על ידי מורות בית הספר. המסיבה נועדה לסמל ולחגוג את סיום הלימודים והמורים נכחו במקום מעצם היותם מורים.
מידת הפיקוח שנדרשה מהם הייתה בהתאם לנסיבות ואופי האירוע. לאחר שנודע למורות על נוכחות תלמידים אשר לא שילמו במקום, היה עליהן לצפות כי הם ינסו להיכנס למסיבה בדרכים לא כשרות, על מנת לחגוג עם חבריהם. השופט הדגיש כי המורות הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע, במיוחד לאור העובדה כי הן הכירו את עברו הבעייתי באי כיבוד הוראות ואיסורים.
השופט קבע כי בית הספר הפר את חובת הזהירות כלפי התובע בכך שהמורות עצמו עיניהן מול הסכנה בקפיצת תלמידים מעל לשער והגדר, ולא נקטו באמצעים ראויים למניעת הקפיצה. משכך, בית הספר נמצא אף הוא אחראי לפגיעת התובע. באשר לאחריות משרד החינוך, לא הוכחה כל הפרה של חובת זהירות, השופט קבע כי למשרד לא הייתה תרומה כלשהי למהלך האירועים והוא נמצא פטור מאחריות. לעומת זאת, נמצא כי לתובע אשם תורם, שהוערך בכדי 35%.
בסופו של דבר, בית הספר ומקום עריכת האירוע חויבו בפיצויים כמזיקים משותפים בחלקים שווים, כאשר חלקו של התובע באשמו התורם נוכה מסכום הפיצויים. סכום זה הועמד על 123,175 ₪, כאשר נקבע כי התובע היה זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, הפסדי שכר לעתיד ולעבר ובגין עזרת צד ג'.
עודכן ב: 01/11/2012
