הקשר בין הורה לילדו הוא הקשר המשמעותי ביותר בחיי הפרט, שמלווה אותנו מראשית חיינו. ניתוק קשר זה עלול לפגוע נפשית, הן בילד והן בהורה, ובפרט כאשר הדבר נעשה בזדון, על ידי ההורה האחר. תופעה זו נפוצה לאחר גירושין, כאשר אחד מההורים מסית את הילדים נגד ההורה השני. לא פעם, בית המשפט נאלץ להתערב על מנת למנוע הסתה זו ולאפשר את המפגשים בין הילדים להורה. לאחרונה, החלו בתי המשפט לדון בשאלה האם תופעה זו מקנה להורה הנפגע עילת תביעה בנזיקין. דוגמא לתביעה מסוג זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום משמורת והסדרי ראיה

פורום הסכם גירושין

פורום בית דין רבני

פורום מזונות


במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי כספי עקב מניעת קשר בין אב לבתו. התובע, אבי הקטינה, הכיר את האם הנתבעת תשע שנים לפני מועד הגשת התביעה. השניים עברו להתגורר יחד ונולדה להם בת, אך הם מעולם לא נישאו. במהלך החיים המשותפים, הצדדים התגוררו בדירת התובע ולאחר הפרידה, עזבה הנתבעת עם הקטינה את הדירה.

 

על פי כתב התביעה, לאחר פרידת בני הזוג, הושגו הסכמות באשר להחזקת הקטינה, הסדרי הראיה ותשלום מזונות. אולם, זמן מה לאחר מכן, הנתבעת פנתה לבית המשפט וביקשה לשנות את ההסכמות בטענה שהן הופרו על ידי התובע. השופטת דחתה את בקשתה וקבעה כי הנתבעת נהגה בקטינה כברכושה הפרטי וניסתה לשלוט על דרך התנהלות התובע בזמן שהילדה הייתה בהחזקתו. לבסוף, הצדדים הגיעו להסכמה בעניין הסדרי הביקורים.

 

עם זאת, בכך לא תמו המחלוקות בין הצדדים. מספר חודשים לאחר קבלת החלטה זו, הנתבעת התלוננה במשטרה על כך שהתובע איים להרוג את הקטינה. בעקבות התלונה, התובע נעצר, בנוכחות הקטינה, והובא לתחנת המשטרה. לאחר חקירה, התובע שוחרר לביתו. מספר ימים מאוחר יותר, הלה הגיע לבית הנתבעת וביקש להיפגש עם הקטינה אך נאמר לו שהיא לא מעוניינת להיפגש עמו. התובע ניסה להיפגש עם הקטינה עוד מספר פעמים ומנגד, הנתבעת הוציאה נגדו צו הגנה בטענה שהוא איים על חיי הילדה. לאחר שהצדדים נבדקו בפוליגרף, התגלה כי התובע מעולם לא איים על חיי הקטינה. כך או כך, מפגשי התובע עם בתו פחתו.


טיעוני הצדדים


לטענת התובע, כבר לאחר פרידתו מהנתבעת, היא סירבה לאפשר לו להיפגש עם הקטינה. לטענתו, התנהגות הנתבעת היא שהובילה להפסקת הקשר בינו לבין בתו. שכן, גם לאחר שנקבעו הסדרי ראיה, הנתבעת מנעה את קיומם. בנוסף, נטען כי הנתבעת הסיתה את הקטינה נגד התובע, אסרה עליה להיפגש עמו ופגעה בקשר בין האב לבתו. על כן, הוא תבע פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש, הוצאות נסיעה והוצאות משפטיות.


מנגד, הנתבעת טענה כי מעולם לא הסיתה את בתה נגד התובע. לטענתה, התובע נהג לפגוש את הילדה פעם במספר חודשים ולכן נוצר הניכור. יתרה מזאת, גם בימים בהם נפגש התובע עם הקטינה, הוא איחר בקבלתה ובהשבתה לביתה. על כן, הנתבעת טענה כי התנהגותו יצרה משטר לא סדיר של פגישות ופגעה ברגשות הקטינה.

 

דיון והכרעה


לדעת השופט, חוסר האמון שהנתבעת רחשה לתובע השפיע על הקטינה ועל הקשר בינה לאביה לרעה. נקבע כי התנהגותה של הנתבעת הקשתה על מפגשי התובע עם הקטינה ואף נעשו ניסיונות למנוע במכוון פגישות אלו. אמנם, התובע עצמו צמצם את מספר מפגשיו עם הקטינה, אך לדעת השופט, התנהגותו נבעה מחששו מפני הנתבעת והטלת האשמות נוספות נגדו. עם זאת, השופט נדרש לבחון האם לתובע עמדו עילות תביעה נזיקיות נגד הנתבעת.


השופט ציין כי לצורך הטלת אחריות בגין עוולה הרשלנות, נדרש קיומם של ארבעה יסודות: חובת זהירות, הפרת החובה, נזק וקשר סיבתי בין הנזק להפרה. השופט קבע שבמקרה זה, הנתבעת הייתה יכולה לצפות כי מניעת המפגשים בין הקטינה לתובע יגרמו לנזק נפשי. שכן, הקשר בין הורה לילדו הינו משמעותי, ומניעתו, בפרט כאשר נעשתה בזדון ובמכוון על ידי ההורה השני, הסבה נזק. קרי, נקבע כי הנתבעת הפרה במעשיה את חובת הזהירות אותה היא חבה כלפי התובע. לטענת התובע, בעקבות מניעת הקשר, נגרמה לו עוגמת נפש. שכן, הקטינה החלה לפתח כלפיו סרבנות, מנעה ממנו מידע על חייה, סירבה להיפגש עמו ולקבל ממנו מתנות.

 

השופט קיבל טענה זו וקבע כי לתובע אכן נגרם נזק נפשי. על כן, הוא נדרש לבחון האם התנהגות הנתבעת היא שגרמה לנזק. כאמור, הנתבעת טענה כי התובע הוא שנמנע מלהגיע לביקורים. עם זאת, השופט קבע שהימנעות התובע נבעה מסיבות מוצדקות ובכל מקרה, לא היה מדובר על התנהגות סדרתית. כלומר, התובע עשה מאמצים להיפגש עם הקטינה והנתבעת מצדה מנעה מפגשים אלו בטענות שונות.

 

בשל פעולות אלו, ניתק הקשר בין התובע לקטינה ולראשון נגרם נזק. קרי, השופט קבע שהתקיים קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לנזק. במקביל, השופט קבע שלתובע היה אשם תורם בהתרחשות. שכן, הוא נהג באלימות מילולית כלפי הקטינה ואמה מספר פעמים והביע כעס רב על התנהגות הנתבעת בפני בתו. זאת לאור חוסר יכולתו של התובע לשלוט בכעסיו והתנהגותו. בסופו של יום, השופט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 10,250 ₪ בגין עוגמת נפש והוצאות שונות.