מאת: עו"ד ג'ון גבע.

בבית הדין הארצי לעבודה, התקבל ערעורו של משה קורין (להלן: "משה"), שיוצג על ידי עו"ד חיים מנדלבאום, כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), שיוצג על ידי עו"ד סימונה (גולדמן) מימון.

משה, מהנדס כימיה במקצועו, תבע מהמל"ל להכיר בליקוי בריאותיו כפגיעת עבודה במפעל לייצור חלקים מכניים ממתכת בבעלות תדיראן בע"מ, שנרכש על ידי תדיר גן (מתכת) בע"מ (להלן: "המפעל").

במסגרת עבודתו במפעל, במשך כ- 19 שנה, היה משה מנהל מחלקת ציפויים, ואחראי על ציפוי חלקים במפעל, בתהליך כימי ואלקטרו-כימי.
בהתאם, נחשף משה לחומרים מזיקים רבים, כגון סגסוגות שונות וחומרים כימיים שונים.

לבסוף, התגלו אצל משה שני גידולים ממאירים בריאותיו, שבגינם אושפז ועבר ניתוח לכריתת האונות הנגועות.

משה פנה למל"ל, לצורך תביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה, אך נענה בשלילה. אשר על כן, הגיש תביעה, נשוא ערעור זה, לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו.

במהלך הדיון בבית הדין האזורי, מונה פרופסור קרמר כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן: "המומחה"), ומחקירתו עלה כי הגורם המכריע למחלתו היה עישון סיגריות ממושך, לפחות חפיסה אחת של סיגריות ביום, במשך כ- 30 שנה, ואילו חשיפתו בעבודה היוותה גורם משני בלבד.

חוות דעת מומחים נוספים, עמדו בפני בית הדין ולעיונו של המומחה, ביניהם חוות דעת מומחה מטעם משה, אשר כלל לא התייחס לעובדת היותו משה מעשן, כן חוות דעת נוספת המייחסת מחצית מנכותו של משה לעישון ומחצית לחשיפה תעסוקתית, וכן מכתבים מטעם רופא ביחידה לייעוץ רפואי במל"ל, אשר טען כי לא הוכחה חשיפתו של משה לחומרים הגורמים למחלתו במהלך העבודה במפעל, אלא כי זו נגרמה כתוצאה מעישון.

בית הדין האזורי קיבל את חוות דעת המומחה, ודחה את התביעה מכוח הסיפא לסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), הקובע כי תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים נראים לעין לא תיראה כתאונת עבודה אם השפעתם של גורמים אחרים לעבודה על התאונה היו מהותיים יותר מהשפעת העבודה לגביה.

במהלך הדיונים בערעור, נשאל המומחה על ידי הרכב בית הדין הארצי, לגבי השפעת החומרים אליהם נחשף משה בעבודתו למחלתו. תשובת המומחה הייתה כי השפעת החומרים הנ"ל, הייתה פחותה במידה ניכרת מהשפעת העישון.

בית הדין הארצי קיבל את הערעור בכל הנוגע לסיווג מחלתו של משה כמחלת עבודה מהטעמים שדובר, לדעת בית הדין, ב"מחלת מקצוע" אשר מוגדרת בסעיף 79 לחוק באמצעות רשימה סגורה המופיעה בתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 (להלן: "התקנות").

על סמך משך החשיפה של משה לחומרים במפעל, אופי עבודתו במפעל ותיאור העובדות, פסק בית הדין כי אכן מחלתו נכללת ברשימה הסגורה שבתקנות, לציון מחלת מקצוע.

בית הדין מציין כי לאחר שהמומחה בחוות דעתו מצא שקיים קשר סיבתי בין חומרים אליהם נחשף משה בעבודתו במפעל, והם כרום וניקל, לבין מחלתו הסרטנית, ומכיוון שמשה היה נחשף אליהם על בסיס יומיומי בעבודתו ולמשך זמן, ניתן לשייך את סעיפים 2 ו- 10 לתקנות (הרעלות כרום והרעלות ניקל, על תרכובותיהם, בהתאמה) להופעת סרטן הריאות אצל משה.

בית הדין קיבל את חוות דעת המומחה, אשר ייחס לעישון תרומה בשיעור של 80% למחלתו של משה, ולחשיפה לחומרים המסוכנים תרומה בשיעור של 20%, אך קבע כי די בשיעור של 20% על מנת לייחס את חשיפתו של משה לחומרים המסוכנים בעבודתו לצורך ביסוס הקשר הסיבתי בין עבודתו במפעל לבין מחלת הסרטן בה לקה משה.

אשר על כן, נפסק כי משה עמד בנטל להוכיח קשר סיבתי בין חשיפתו לחומרים מסוכנים בעבודה, לבין מחלתו, גם אם התרומה שבחשיפה במפעל הינה משנית בלבד לעובדת היותו משה מעשן.

כמו כן, נפסק כי שאלת התרומה של העישון לגבי נכותו של משה, לעניין תגמולי הביטוח הלאומי, תיקבע על ידי ועדה רפואית המוסמכת לקבוע למשה אחוזי נכות כתוצאה ממחלת מקצוע.

בהתאם לקבלת הערעור על ידי בית הדין הארצי, והכרת מחלתו של משה כמחלת מקצוע בהתאם לחוק, נפסקו הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח.