השינויים המדוברים נוגעים בלב ליבה של הזהות הקיבוצית ובערכים עליהם נבנתה החברה והאנשים החיים בה.

 

עבור אותם חברים וותיקים - הקיבוץ הרבה מעבר למקום מגורים - הוא היה בית, קהילה ומשפחה.

 

למעשה עבור הוותיקים זה היה המקום שהערבות ההדדית אינה סיסמה, אלא דרך חיים, גם אם לא תמיד התקיימה באופן מושלם, וגם אם היו לעיתים מאבקים על זכויות כאלה ואחרות של חברים מול הקיבוץ - עדיין מדובר בהסדר חברתי שעבד לאורך שנים וסיפק מענה לחברים.

 

כאמור, היה זה מודל של חברה שיתופית בה חברי הקיבוץ חיים ועובדים יחד מתוך דאגה משותפת לרווחת הכלל בידיעה ברורה שכך יש לפעול וזו הדרך הנכונה ואין עוררין על דרך זו.

 

הייתה הקצאה מסודרת לצרכי החברים - אשר נעשתה בשיטה של תור, והדבר היה ברור, שאם חבר קיבל טלוויזיה ו/או מקרר, היה זה - בגלל שתורו הגיע לקבל מוצר זה או אחר ולא בגלל דבר אחר.

 

עקרונית החברים לא נדרשו לבקש ולדרוש דבר - וזאת כיוון שלחברים היה ברור שהם עובדים ככל יכולתם למען הכלל בקיבוץ, והקיבוץ יהיה שם תמיד עבורם על מנת לספק לכלל החברים את כל שהם צריכים כמו - בריאות, מזון, ביטחון, ביגוד, חינוך, חברה ועוד.

 

כמובן שלא הכל היה ורוד, והיו גם חיכוכים פנימיים בקיבוצים ומדי פעם צצו שאלות וטענות בנוגע למי מגיע קודם. ואולם, בדרך כלל וברוב המקרים, החבר היה יכול לדעת שהקיבוץ יספק באופן שוויוני ככל שניתן את צרכיו כך היה במשך שנים.

 

במידה ומגיע לאותו החבר בהתאם לתורו - הרי שיבואו אליו ויגידו לו.

 

כך הייתה "השפה הקיבוצית" לאורך שנים וכך חינכו אותנו בהיותנו ילדים.

 

"אם מגיע לי, וודאי יבואו ויגידו לי"; "אני לא הולך כדי לדרוש את הזכות המגיעה לי";

 

"ממש לא בסדר לבלוט מעל כולם"; "כולנו שווים ולכולנו מגיע אותו הדבר...".

 

משבר הקיבוצים - נקודת מפנה

 

בשנות ה-80 וה-90 נקלעו הקיבוצים בישראל למשבר עמוק ורב-ממדי, שנבע משילוב של תמורות כלכליות ופוליטיות בזירה המקומית והבינלאומית. קריסת המודל הסוציאליסטי ברחבי העולם, לצד המשבר הכלכלי החריף שפקד את ישראל באותה תקופה, הובילו להצטברות חובות כבדים של קיבוצים רבים כלפי הבנקים ונושים נוספים.

 

השלכותיו של המשבר הכלכלי לא איחרו לבוא - הקיבוצים התערערו מבחינה מוסדית וחברתית, והחברים חוו תחושת חוסר יציבות ואי-ביטחון כלכלי אישי. מצב זה הביא לעזיבה של חברים צעירים, אשר חיפשו עתיד בטוח יותר מחוץ למסגרת הקיבוצית - תופעה שהשפיעה לרעה על המרקם החברתי והקהילתי.

 

כתוצאה מכך, נרשמה ירידה בשיעור הילודה, אשר הובילה לעלייה בגיל הממוצע של האוכלוסייה בקיבוצים. מגמה זו העמיקה את תחושת המשבר והציבה אתגר נוסף להמשך קיומו של המודל הקיבוצי, אשר נדרש להתמודד לא רק עם קשיים כלכליים, אלא גם עם שינויים דמוגרפיים וחברתיים מהותיים.

 

החרפת המשבר לא פסחה גם על התנועות הקיבוציות, שמעמדן וסמכותן נחלשו באופן משמעותי.

 

אותן תנועות, שבעבר שימשו כגורם מרכזי ומכוון בעל השפעה רחבה על הקיבוצים, החלו לאבד בהדרגה את מעמדן הציבורי והארגוני - עד כדי התפוגגות כמעט מוחלטת של הסמכות שהייתה להן לאורך השנים.

 

במקביל, נחלשה גם תחושת הערבות ההדדית שהיוותה אבן יסוד במרקם החיים הקיבוצי.

 

קיבוצים רבים, שנשאו בעבר באחריות משותפת זה לזה, החלו - לנוכח המשבר הכלכלי החריף להתנתק מאותה מחויבות ההדדית ולפעול באופן עצמאי.

 

ההתמקדות עברה מהשיח הקולקטיבי אל צורכי הקיום הפנימיים של כל קיבוץ.

 

הדבר הוביל לשינוי עמוק בתפיסת הזהות הקיבוצית ולערעור נוסף של המודל השיתופי.

 

ועדת בן־רפאל ותקנות הסיווג

 

בתגובה למשבר הכלכלי והחברתי שפגע בקיבוצים, הקימה ממשלת ישראל בשנת 2002 את ועדת בן־רפאל - ועדה ציבורית שמטרתה הייתה לבדוק את השינויים שמתחוללים בקיבוצים ולהציע מסגרת חוקית חדשה שתתאים למציאות החדשה. הוועדה בחנה את גבולות הערבות ההדדית, את מעמד החבר בקיבוץ המתחדש, ואת הדרכים לשלב בין עקרונות שיתופיים לבין מודלים מופרטים - תוך שמירה על ערכים חברתיים בסיסיים.

 

המלצות ועדת בן־רפאל התקבלו בחלקן, ועל בסיסן נקבעו תקנות הערבות ההדדית בקיבוץ המתחדש, שמוכרות גם בשם "תקנות הסיווג".

 

תקנות אלו יצרו את הבסיס החוקי לקיבוץ המופרט "הקיבוץ המתחדש".

 

קיבוץ אשר ביצע אחד או יותר מהשינויים בהתאם להחלטות שהוועדה הציבורית לעניין הקיבוצים קבעה:

 

•           מעבר לתקציב דיפרנציאלי;

•           שיוך דירות;

•           שיוך נכסים יצרניים.

 

התקנות קובעות:

 

קיבוץ מתחדש מחויב לשמור ולקיים את הערבות הדדית כלפי שלוש קבוצות עיקריות באוכלוסייה:

•           חברים בגיל העבודה;

•           חברים בגיל הפנסיה;

•           ובנים נסמכים (תלויים למחייתם).

 

כאמור, אף שהשינויים באורחות החיים בקיבוצים היו חיוניים להמשך קיומם, נקבע שיש לבצע אותם ברגישות ותוך התחשבות באוכלוסיות שעלולות להיפגע - במיוחד הוותיקים ובעלי צרכים מיוחדים. הדרישה הזו מעוגנת גם בהנחיות רשם האגודות השיתופיות ובהמלצות התנועה הקיבוצית, שמדגישות את החשיבות בשמירה על ערכי הסולידריות החברתית, גם בתוך מציאות חדשה ומופרטת.

 

הוותיקים - בין חלום לשבר

 

עבור הוותיקים בקיבוצים - אותם אלה שעבדו רוב חייהם למען הכלל, אותם ותיקים שבנו בעמל רב, בדוחק ובעבודה פיזית קשה תוך ויתור על מותרות, רק על מנת שיהיה לכלל.

 

כעת לשיטתם, באים וגוזלים מידיהם את הקיבוץ - הם שהוזזו הצידה אחר כבוד, כמי שלא זקוקים להם יותר, מסתובבים בתחושה עגומה שזהו, הסתיימה תקופה בה הם היו כה חשובים ונחוצים, כעת כבר לא...

 

אני זוכרת את אותו חבר קיבוץ ותיק שקם בשיחת קיבוץ וצעק: "שהרסנו להם את הקיבוץ!!"

 

אין ספק הרסנו להם את החלום, גם אם אותו חלום אינו מתאים למציאות של היום.

 

הקיבוצים שהתאפיינו אם כן בערבות ההדדית ובשוויון, שהיו מאז ומתמיד אבן יסוד של החינוך הקיבוצי, חלו תמורות משמעותיות עם השינויים שחלו בקיבוצים. הערכים הללו הלכו והצטמצמו. מי שידו הייתה משגת, רכש לעצמו נוחות והתבסס, בעוד אחרים נותרו מאחור.

 

המפעלים הקיבוציים - שבעבר התהדרו במקומות עבודה עבור המבוגרים, נאלצו לעיתים בשל לחצים חיצוניים ולעיתים מתוך רצון להתייעלות - לצמצם משרות, וכמו תמיד, הראשונים להיפגע היו המבוגרים, שעבורם העבודה הייתה הרבה יותר מפרנסה. היא הייתה הסיבה שבשלה קם בכל בוקר - לא מתוך חובה, אלא מתוך משמעות.

 

אותו ותיק, שמזלו לא האיר לו איבד את עבודתו ועם הזמן הלך ונסגר בדלת אמותיו.

 

הפער בינו לבין העולם שמסביבו העמיק, עד שנדמה היה כי נשמט מהקצב, מהשיח ומהחיים עצמם.

 

בני הקיבוץ - מאבק על כבוד וזיכרון

 

גם בני הקיבוץ - ילדיהם של אותם ותיקים באו חדורי רוח לחימה, נחושים להיאבק על זכויות הוריהם, שלכאורה נגזלו מהם כשתחושת התסכול שחשו בערה בהם ולעיתים ליבתה את היצרים.

 

ואין אני נכנסת לשאלה אם בצדק או שלא - אך אין ספק כי הדבר עצוב.

 

הם נלחמו לא רק על זכויות, אלא על כבוד!

 

על הזיכרון!

 

על ההבטחה שהייתה ואיננה - שהקיבוץ תמיד יהיה שם בשבילם, כפי שפעם היה.

 

אך המציאות טפחה על פניהם. כעת, לדידם, מדובר בחלום ושיברו.

 

תהליכי שינוי - והסדקים החברתיים

 

בשנים האחרונות, יותר ויותר קיבוצים עוברים תהליכי שינוי עמוקים - הפרטה, שיוך דירות, שינוי מבני, מעבר לניהול עסקי.

 

תהליכים אלו, גם אם הם הכרחיים מבחינה כלכלית עבור הקיבוצים, הם יוצרים סדקים במרקם החברתי. חברים ותיקים מוצאים עצמם מתמודדים עם תחושות של ניכור ולעיתים גם חוסר צדק.

 

אותם וותיקים חשים כי הערכים שהיו פעם ברורים ומובנים מאליהם כמו: שוויון; שותפות; דאגה לחלש; שקיפות; כבוד האדם; אחריות חברתית - הולכים ומתפוגגים.

 

תופעות מדאיגות בקיבוץ המתחדש

 

כמי שעוסקת כעו"ד בייצוג חברי קיבוצים - אגודות שיתופיות - חשוב לי להבהיר כי ההתייחסות כאן נוגעת לחלק קטן מהקיבוצים בלבד, מתוך תקווה שאין בכך כדי לשקף את התמונה הרחבה.

 

במסגרת עבודתי מול הקיבוצים עצמם, מול רשויות המדינה ולעיתים גם מול גופים פרטיים, אני נתקלת בתופעות שמחייבות התבוננות עמוקה.

 

בקיבוצים שונים מתגבשת תופעה מדאיגה של "החזק שולט" או יותר נכון לומר "פקידים בכירים" תופסים את התפקידים המרכזיים, לעיתים תוך התעלמות מערכים של שקיפות, שוויון ואחריות חברתית.

 

ואז במהירות הברק הופר הקיבוץ -

 

למעין ממשלה קטנה, שבה "אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה" (שופטים כא, כה), והחלש - בין אם הוא מבוגר, בעל מוגבלויות, או פשוט חסר משאבים - נדחק לשוליים.

 

התנהגות זו של בעלי תפקידים בכירים פוגעת לא רק בוותיקים ובבעלי צרכים מיוחדים, אלא גם בחברים צעירים, משפחות חדשות, ואנשים שאינם חלק מהגרעין ההיסטורי. לעיתים מדובר בבנים של חברי קיבוץ, שאיתם מבקשים "לסגור חשבונות".

 

אותם חברים, שהוחלט שלא לקדמם או שלא לטפל בענייניהם, חווים הדרה, חוסר שוויון ואף פגיעה בזכויות בסיסיות שמגיעות להם בדין.

 

מדובר בתופעה שמבטאת תהליכים חברתיים רחבים יותר, אשר מקבלים ביטוי חריף במציאות הקיבוצית.

 

קריאה לשיח, גישור ורגישות

 

הקיבוץ כבר אינו "משפחה אחת גדולה", אלא מערכת מורכבת של אינטרסים, זהויות ותפיסות עולם שונות. אך דווקא מתוך השבר הזה עולה קריאה להחזיר את הרוח הקיבוצית - לא מתוך רצון להחזיר את הגלגל לאחור, אלא מתוך שאיפה לבסס מחדש את הערכים המוסריים שעליהם נבנתה הקהילה.

 

יש מקום לגישור, לדיאלוג ולשיתופי פעולה שיחזירו את תחושת השייכות והשותפות.

 

תקנות הסיווג ואכיפתן מהוות את הבסיס המשפטי לערבות ההדדית בקיבוץ המתחדש, הן מבהירות כי מה שניתן לחברים - ניתן בזכות, ולא כחסד.

 

זו המסגרת החוקית שבתוכה אמורים להתקיים יחסי הגומלין בין הקיבוץ לבין חבריו.

 

יחד עם זאת, חשוב לזכור שקיבוץ אינו רק מערכת משפטית או ניהולית, אלא קהילה חיה, המורכבת מאנשים, לכן, ההתמודדות עם סוגיות של ערבות הדדית צריכה להיעשות מתוך כבוד הדדי, רגישות והבנה אנושית, באופן שיאפשר לכל הצדדים להמשיך לחיות יחד, גם לאחר פתרון מחלוקות.

 

הקיבוץ הוא בראש ובראשונה קהילה של אנשים שבחרו לחיות בו מתוך הזדהות עם ערכיו ואורחותיו.

 

לכל קיבוץ יש סגנון ומנטליות משלו, ולכן כאשר מתעוררות מחלוקות - חשוב לפעול בגישור, בשיח פתוח, ובמבט אמיתי על האחר, מתוך רצון לשמור על רוח הקהילה.

 

במיוחד יש לנהוג ברגישות כלפי ותיקי הקיבוץ - אותם אנשים שתרמו לאורך השנים ולעיתים מתמודדים עם אתגרים תפקודיים ובריאותיים.

 

בעבר, במסגרת הקיבוץ השיתופי, התמיכה בוותיקים ובעלי צרכים מיוחדים הייתה מלאה ואוטומטית. ואולם כיום, בקיבוץ המתחדש, שבו התמיכה מותנית בתקציב ובמנגנונים מוסדרים, יש לוודא שזכויותיהם נשמרות ושהשינויים אינם פוגעים בתחושת הביטחון והשייכות שלהם.

 

כל שינוי חייב להתבצע מתוך אחריות מוסרית וקהילתית, תוך התייחסות מיוחדת גם למשפחותיהם - כחלק מערבות הדדית אמיתית.

 

מילה אישית לסיום

 

מאמר קצר זה נכתב מתוך ניסיון אישי ומקצועי, כעו"ד ומגשרת המלווה זה מספר שנים חברי קיבוצים - אגודות שיתופיות - במאבקים מול מוסדות הקיבוץ, רשויות המדינה וגופים ציבוריים ופרטיים.

 

במסגרת עבודתי אני מייצגת חברים ותיקים, בעלי צרכים מיוחדים, וכל מי שמוצא את עצמו נפגע ממערכת שאינה רואה אותו, ולעיתים - לדאבון הלב - אף פוגעת בו.

 

אני פועלת מתוך מחויבות עמוקה לערכים של שוויון, שקיפות, ערבות הדדית, כבוד האדם, שותפות ואחריות חברתית - יסודות מוסריים שעליהם צריכה להתבסס כל קהילה מתוקנת, ושעליהם חונכתי כל חיי בקיבוץ.

 

דרכי המקצועית מונעת מתוך אמונה כי גם בתוך שינוי - ניתן ואפשר לשמור על אנושיות, צדק ותקווה.

 

כי בסופו של דבר, קהילה נמדדת לא רק ביכולת שלה להתחדש ולהשתנות - אלא גם ביכולתה לראות את האדם, להקשיב לו, ולשמור על הלב הפועם של הערבות ההדדית.

 

ערבות הדדית אינה מחווה של רצון טוב - היא זכות המעוגנת בתקנות, והיא מחייבת את הקיבוץ לפעול מתוך צדק, שוויון וכבוד האדם. שמירה על זכויות החברים אינה רק חובה חוקית, אלא ביטוי לערכים שעליהם נבנתה הקהילה.

 

ואם הקיבוץ שכח את החלשים שבו - אולי הגיע הזמן להזכיר לו מי בנה אותו.

 

והקיבוץ המתחדש עודנו נכתב - והשאלה היא, מי יכתבו את פרקיו הבאים, ובאיזה קול.

 

מקורות:

•           הוועדה הציבורית לעניין הקיבוצים - יו''ר הוועדה פרופ' אליעזר בן רפאל - אוגוסט 2003

•           הקיבוץ על דרכים מתפצלות - בן־רפאל וטופל, 2009