גזר דין בעבירות חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין

בפני כב’ השופט משה גלעד

בעניין: מדינת ישראל
באמצעות פמ"ח
ע"י ב"כ עו"ד שגב
המאשימה

נגד

ישראל  (אסיר), ת.ז 317309789
ע"י ב"כ עו"ד ויסאם

הנאשם

גזר דין

כללי
הנאשם הודה והורשע ביום 17.3.09 - בעקבות הליך של גישור- בעובדות כתב אישום מתוקן מיום 21.1.09 (כתב האישום תוקן ביוזמת המאשימה וללא קשר להליך הגישור או להודאת הנאשם), בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין – לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי בתאריך 21.12.08 נתגלע סכסוך בין הנאשם לבין חברו ושכנו, אלשין ממדוב (להלן: "המתלונן"), על רקע חובו של הנאשם למתלונן בסך של 200 שקלים.
בהמשך לכך, פגש הנאשם במתלונן בחצר ביתם, והתפתח ביניהם עימות מילולי שבהמשכו התקוטטו ביניהם.
במהלך הקטטה, אמר הנאשם למתלונן שבכוונתו להצטייד בסכין ולרצוח אותו באותו היום. לאחר הקטטה עלה הנאשם לביתו, הצטייד בסכין שלהבה באורך 20 ס"מ (להלן: "הסכין") ושב לחצר.
משראה המתלונן כי הנאשם חמוש בסכין, החל להימלט ממנו לכיוון הרחוב, אך הנאשם רדף אחריו, הדביקו, ודקר אותו שש דקירות באמצעות הסכין; בחזה, בבטן מקדימה, בבטן משמאל, בבית השחי משמאל, בגב התחתון ובירך שמאל.
כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן חבלות חמורות ביניהן דקירות לתוך חלל הבטן, בגינן אושפז ונותח.
בגין מעשים אלה נטען כי הנאשם:
א. חבל במתלונן חבלה חמורה באמצעות הסכין, בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה.
ב. החזיק בסכין מחוץ לביתו, שלא למטרה כשרה.

טיעוני ב"כ המאשימה לעונש
ב"כ המאשימה הפנתה בראשית טיעוניה לארבע הרשעותיו הקודמות של הנאשם ביניהן עבירות אלימות, סמים, שוד מזוין ועבירות רכוש.
עוד ציינה כי הנאשם ריצה בעבר עונשי מאסר בפועל ואף תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה למשך 10 חודשים, בגין עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.
עוד הדגישה כי הנאשם שוחרר ממאסר רק חודש בלבד לפני ביצוע העבירות בהן הורשע בתיק זה.
לדברי ב"כ המאשימה העונשים שהוטלו על הנאשם בעבר כמו גם המאסר המותנה התלוי ועומד נגדו, לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע את העבירות.

ב"כ המאשימה הדגישה את חומרת העבירה בכך שהנאשם עשה שימוש בסכין וחבל במתלונן, באופן חמור בשל "עניין של מה בכך".
עוד הוסיפה כי אין המדובר בשליפת סכין ספונטאנית ואקראית כי אם בכוונה ברורה ומתוכננת לגרום למתלונן חבלה חמורה. לדבריה, הראיה לכוונה זו היא מספר הפגיעות שנגרמו למתלונן כמו גם מיקומן הרגיש שבעקבותיהן נזקק לניתוח (ראו תיעוד רפואי ת/2). חומרה יתרה מייחסת ב"כ המאשימה לעובדה כי הנאשם עלה לביתו והצטייד בסכין על מנת לחזור ולפגוע במתלונן, כשבטרם עשה זאת ביטא בדבריו את כוונתו לרצוח את המתלונן.
לטענת ב"כ המאשימה מעברו של הנאשם ומהמקרה דנן עולה כי הנאשם הינו אדם אלים ומסוכן אשר אינו בוחל בשימוש באלימות ובנשק קר.
ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה המתייחסת לתופעת האלימות וה"סכינאות" שהפכו למכת מדינה ממנה עולה, כי מגמת הפסיקה היא הירתמות של בתי המשפט למלחמה בתופעות אלו באמצעות ענישה מחמירה.
לאור האמור לעיל, ביקשה ב"כ המאשימה לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת ומשמעותית שיש בה כדי לבטא את שיקולי הגמול וההרתעה כראוי לנסיבות החמורות של המקרה כמו גם, על רקע נסיבותיו של הנאשם ועברו הפלילי. בנוסף, ביקשה להפעיל במצטבר את עונש המאסר על תנאי התלוי ועומד נגד הנאשם וכן, להטיל עליו עונש מאסר על תנאי מרתיע ולחייבו לשלם פיצוי למתלונן.
טיעוני ב"כ הנאשם לעונש
הסניגור ביקש מבית המשפט להתחשב בכך שהודייתו של הנאשם באה בתום הליך גישור מבלי שכתב האישום תוקן, ובכך שהודה בהזדמנות הראשונה, חסך זמן שיפוטי וחסך את העדת המתלונן. כמו כן, לקח הנאשם אחריות מלאה למעשיו והוא מביע חרטה כנה.
הסניגור תלה את הגורם לביצוע העבירה בהתמכרותו של הנאשם לסמים. לדבריו, הנאשם היה תלוי במתלונן שיספק לו מנת סם ומאחר והנאשם היה חייב למתלונן 200 שקלים, אוים הנאשם ע"י המתלונן ואף הותקף על- ידו.
הסניגור ביקש להדגיש כי המתלונן הוא אשר יזם את האירוע, הוא אשר הגיע לביתו של הנאשם ובכך סיכן למעשה את חייו. בהקשר זה הגיש הסניגור פסיקה (נ/1) אשר העיקר בה הוא כי הנאשם שם, הוא אשר יזם את האירוע וזאת בשונה, מהמקרה שבפנינו.
לטענת הסניגור במהלך האירוע פעל הנאשם בחוסר שיקול דעת והיה מפוחד ומבוהל. עוד טען שמדברי הנאשם עולה, כי לאחר שדקר את המתלונן, ניסה להפסיק אך המתלונן המשיך וניסה לתוקפו.
עוד הוסיף הסניגור כי הנאשם רווק, ללא ילדים ותומך באימו.
הסניגור ביקש לציין כי מצבו הרפואי של המתלונן היום טוב ומכל מקום לא הובאו ראיות לסתור טענה זאת, ¬¬ע"י המאשימה.
לאור האמור לעיל, ביקש הסניגור להסתפק בעונש מידתי אשר יחד עם הרתעת הנאשם ישאיר לו גם פתח של תקווה לחזור לחיים תקינים וכן ביקש שבית המשפט ימליץ לשלטונות שב"ס לבחון את האפשרות של גמילה מסמים.

הנאשם
הנאשם טען בפני כי הוא מצטער ועשה טעות.

דיון
עבירת החבלה בכוונה מחמירה שבביצועה, הורשע הנאשם הינה מן החמורות בספר החוקים והעובדה שהמחוקק קבע בצידה עונש מירבי של עשרים שנות מאסר, היא הנותנת. גם העבירה של החזקת סכין אינה מן העבירות הקלות בשל "תת תרבות הסכין" שלצערנו פשתה במקומותינו.

הקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש בנשק קר, על מנת לישב סכסוך של מה בכך, מחייבת ענישה חמורה ומרתיעה (ראה ע"פ 9052/00 שמעון שגיא נ’ מדינת ישראל תק – על 2002(1), 302).
תופעת הסכינאות פושה היא בחברתנו ומפילה קורבנות. באירוע אלים מעין זה, בו מעורב סכין, לעולם אין לצפות מה תהא התוצאה, וניתן לומר שאך בנס לא גרמו ששת דקירותיו של הנאשם למותו של המתלונן.

בתי המשפט התריעו לא אחת על הסכנה הרבה שבשימוש בסכין במהלך סכסוך או תגרה עד ש "אין צורך להכביר מלים על החומרה שבשליפת סכין לפתרון סכסוכים, ועל אותה ’תת-תרבות הסכין’ שהפסיקה הרבתה ומרבה להידרש אליה" (ראה ע"פ 607/07 - ראזם עבדל סאלם נ’ מדינת ישראל . תק-על 2007(2), 1227). (להלן: "הלכת עבדל סאלם").

כידוע, הענישה היא אינדיווידואלית ולעולם תלוית נסיבות המעשה והעושה.
בע"פ 291/81 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 438 , 443-444 (1981) נאמר לעניין הצורך באיזון בין נסיבותיו האישיות של הנאשם, לבין האינטרס הציבורי כדלקמן:

"אכן, מקובל עלינו לבוא חשבון - בעת שיקולנו את מידת העונש וטיבו - את הנסיבות האישיות של העבריין ואת הנסיבות המיוחדות של מעשה העבירה, ולשם כך סוקרים אנו גם את עברו ומבקשים לעמוד על המניעים לעבריינותו. ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין "באשר הוא שם". עם זאת, המידה והמשקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין נמדדים ונשקלים לאור מהותה ואופיה של העבירה, ועל-פי-הרוב, משקלן המקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין פוחת והולך, בה במידה שנסיבות ביצוע העבירה ואופיה החמור גוברים והולכים."

בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט עמדו כאמור, לא אחת, על תופעת פתרון סכסוכים בחברה הישראלית על ידי שימוש בסכינים:

"יש לנהל מלחמת חורמה בתת תרבות הסכין שפשתה במקומותינו וזאת, בין היתר על דרך ענישה מחמירה המעבירה מסר ברור וחד משמעי לפרט הנאשם ולציבור כולו". (ע"פ 10861/05 גורבאן נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו],29.3.2007)

יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט מ’ חשין בע"פ 259/97 סובחי נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.4.1998) לפיהם:
"נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים".

וכן, ע"פ 6260/05 מאלק חדרה נ’ מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 3250:


"שוב ושוב נתקלים אנו במקרים בהם נעשה שימוש בסכינים...לשם יישוב סכסוכים, ולעיתים מדובר בסכסוכים שוליים ופעוטים ביותר. בשל ריבויים של מקרים אלה אין מנוס אלא לנקוט גישה מחמירה, לפיה ניתן משקל עודף לשיקולים כלליים על פני שיקולים אינדיבידואליים"

באשר לרמת הענישה הנוהגת הובאה סקירת הפסיקה בהלכת עבדל סאלם הנ"ל, שם אמר בית המשפט את דברים הבאים:

"סקירה חטופה של פסיקה מגלה סדרי גודל של עונשים בעבירות דקירה מעין זו שבפנינו הנעים סביב שתי שנות מאסר בפועל, בצירוף ענישה על תנאי - פעמים מעלה ופעמים מטה. מובן כי יש משמעות לסעיף ההרשעה, לנסיבות המעשה - כגון יחיד או חבורה, להכנה או היעדרה, למספר הדקירות, לתוצאות הדקירות, לנסיבות האישיות וכדומה; ראו ע"פ 4597/00 עובדיה נ’ מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת, כתארה אז, ביניש) - שנתיים מאסר בפועל למי שתקף עורך-דין במילוי תפקידו (תוך חבלות בדרגה לא גבוהה); ע"פ 9936/02 זבידאת נ’ מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת דורנר) - שנתיים מאסר בפועל. עם זאת המגמה הכוללת, בחינת טיפול במכת מדינה, היא החמרה. נדרשנו לכך בע"פ 7159/06 אלכריאף נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם): ’הסכינאות היא מכת מדינה. אין שם אחר לכנותה’. יש איפוא מקום להציב את הדרישה והגמול במקום בולט (באותו ענין הוטלו 28 חודשי מאסר בפועל, לרבות בעבירת איומים). נמצא גם מקרים, אולי לא רבים, של ענישה חמורה באורח משמעותי מזה; במקרה בו דקר המערער דקירות רבות, לא ב’שליפה’ אלא בכוונת מכוון, שעה שתיקים נוספים היו תלויים ועומדים נגדו (ע"פ 7924/05 אבו דעוף נ’ מדינת ישראל (לא פורסם), הושתו עליו חמש שנות מאסר. בתיקים המתאימים יתכן גם רף כזה" (ע"פ 607/07 ראזם עבדל סאלם נ’ מדינת ישראל . תק-על 2007(2), 1227).

בפסיקה מאוחרת יותר הודגמה קשת הענישה, בעבירות של פציעה באמצעות דקירות או כלי משחית אחר, ומע"פ 1552/08 משה פרטוש נ’ מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 1062 , 1067 (2008) ומהאסמכתאות שפורטו שם, עולה כי הענישה נעה בין 20 חודשים מאסר בפועל לבין 9 שנות מאסר בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ר’ פיסקה 19 לע"פ 1552/08 הנ"ל ).

בענייננו, ישנן מספר נסיבות המצביעות על חומרתן של העבירות ובהן העובדה כי הנאשם הלך לביתו כדי להצטייד בסכין כשהוא מאיים כי יחזור לרצוח את המתלונן וחזר לפגוש במתלונן מתוך כוונה לדקרו. הנאשם לא נס בו מהחלטתו לדקור את המתלונן אף שזה נמלט מפניו, עת הבחין בו חמוש בסכין. הנאשם אף לא הסתפק בדקירה אחת ודקר את המתלונן כ-6 פעמים ובאזורים רגישים (ראה ת/2).
התנהגותו האלימה של הנאשם בוצעה למרות שמעל ראשו מונפת חרב המאסר המותנה (ת/3) שלא הרתיעה אותו. לכך יתווסף גם שחרורו "הטרי" של הנאשם ממאסר כך שבעת שביצע את העבירה, היה משוחרר מן המאסר כחודש וחצי בלבד (ת/5) ואף זכרון כליאתו מאחורי הסורגים לא הרתיעו (ראו גליון הרשעות קודמות ת/1).
כמו כן, אין להתעלם מעברו הפלילי של הנאשם, ובין השאר בעבירות אלימות כגון חבלה כשהעבריין מזוין, שוד מזוין וכן, עבירת סמים, החזקת סכין, ניסיון לפריצה והפרעה לשוטר.

מנגד עומדות לזכות הנאשם הנסיבות לקולא עליהן הצביע הסניגור.
ראשית, הודאתו בתחילת משפטו, והבעת חרטה על מעשיו. בנושא זה אפנה לנאמר בספרו של י.בזק:

"בתי המשפט נוהגים להתחשב בעובדה שהנאשם הודה באשמה כגורם לקולא. הנימוק לכך כפול. קודם כל רואים את מי שמודה באשמה כמי שמתחרט על מעשיו ומוכן לתת את הדין על כך. מכאן מסיקים כי הסכנה שיחזור לסורו בעתיד פחותה. ואולם, נוסף על כך יש גם רצון לעודד על ידי כך נאשמים אחרים שינהגו בדרך זו ועל ידי כך לחסוך מזמנו של בית המשפט ולמנוע עינוי דין וסחבת במצבור המשפטים התלויים ועומדים."

ראו גם דברי כב’ השופט א. רובינשטיין בע"פ 2163/05 אלייב ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-על 2005 (4) 2908 בנושא זה, לפיהם, אלמלא ההודאה, היה העונש חמור באופן משמעותי מזה שהוטל בעקבות ההודאה.

שנית, הודאתו של הנאשם באה בעקבות הליך של "גישור". הליך זה שהינו הליך וולונטרי, מיועד ללבן מחלוקות בין הצדדים בטרם משפט, ולמנוע ניהול משפטים מיותר, תוך ניסיון להקל מעט מן העומס המוטל על בתי המשפט ולגרום לכך שמאמצי בית המשפט ורשויות אכיפת החוק יופנו לאותם מקרים בהם יש צורך לשמוע את העדים וליתן הכרעת דין מנומקת. כשמועבר תיק לשופט מגשר, שכמובן אינו השופט היושב בדין, קורא הוא את כל תיק החקירה ומשקיע מזמנו, נסיונו ומקצועיותו, כדי לנסות ולהביא את הצדדים להסדר שייתר שמיעת ראיות. ודוק, לא הסדר לעניין העונש.
אני סבור שיש חשיבות רבה להליך גישור שבעקבותיו מודה הנאשם. יש לראות בכך גורם לקולא שישוקלל במסגרת כלל שיקולי הענישה ויקבל את משקלו המתאים על פי נסיבותיו של כל מקרה.

שלישית, חסכון בזמן שיפוטי. בימים בהם העומס על בתי המשפט הוא עצום, ראוי שהנאשמים ידעו שיש משקל לחסכון בזמן שיפוטי, הנובע מהודאתם באותם המקרים בהם ביצעו עבירה.

רביעית, ככל הנראה הרקע למעשי הנאשם הוא פועל יוצא של התמכרותו לסמים. בהיות הסמים בבחינת רעה חולה בחברתנו, אניח לטובת הנאשם כי אלמלא התמכרותו והזקקותו לסם, יתכן ולא היה מבצע את העבירה תוך ציון שאין בכך כדי להפחית מחומרת העבירה גופה. אמנם לא הובאו בפני ראיות לרקע זה אך משטען הסניגור טענותיו בנושא זה וב"כ המאשימה לא העיר דבר, ניתן להניח שרקע זה נכון הוא (הנאשם אף הורשע בשנת 2002 בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית).

חמישית, נסיבה נוספת הנמצאת ב"תחום האפור" בין הנסיבות לקולא לנסיבות לחומרה נעוצה בעובדה כי לאירוע קדמו סכסוך וקטטה כפי הנראה על רקע דרישת סכום כסף של המתלונן מן הנאשם על רקע חובו שנוצר עקב צריכת סמים. כך שבנקודה זו, ניתן לאבחן במידה מסוימת את המקרה שבפנינו ממקרי הענישה היותר חמורים בפסיקה, בהם הדקירה בוצעה במפתיע וללא כל התגרות קודמת מצד הנתקף, כדוגמת ע"פ 2854/08 גיונדוס איסקוב נ’ מדינת ישראל (לא פורסם).

ולבסוף, שישית, ההודאה מנעה את העדת המתלונן בבית המשפט דבר שבוודאי לא היה מקל עליו.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את כלל הטענות לקולא ולחומרא, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
1. 50 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו 21.12.08.
2. 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, לבל יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע.
3. 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, לבל יעבור עבירה של החזקת סכין או אגרופן לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.
4. אני מפעיל את עשרת חודשי המאסר המותנה שהוטל על הנאשם בת.פ 1229/07 של בית המשפט השלום בקריות במצטבר לעונש המאסר בפועל שהושת על הנאשם בתיק זה..

סה"כ ירצה הנאשם 60 חודשי מאסר בפועל שמניינם יחל מיום מעצרו, 21.12.2008.

לאור מצבו הסוציואקונומי של הנאשם, ותקופת המאסר הממושכת אשר נגזרה עליו, לא מצאתי לראוי לחייבו בתשלום פיצויים למתלונן במסגרת התיק הפלילי.

אני ממליץ בפני שב"ס לשלב את הנאשם בטיפול גמילה מסמים במידה ויימצא מתאים לטיפול כזה.

הודעה לנאשם זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ג ניסן תשס"ט, 07 אפריל 2009, בנוכחות הנאשם, ב"כ הנאשם וב"כ המאשימה.



מ. גלעד, שופט



קלדנית: ליאת פ.