דחיית התנגדות לקיומה של צוואה הדדית

		בפני	כב' השופט  סארי ג'יוסי
	בעניין עזבון המנוח   ובעניין - התובעת			א.נ   ח.נ   ע"י עו"ד גד נחום
נגד
	הנתבעים			1. ת.נ   2. א.נ   ע"י עו"ד נאצ'ו נאתכו
פסק דין

 

 

1.         לפניי בקשת התובעת לקיום צוואת בעלה המנוח א.נ ז"ל (להלן: "המנוח") אשר הלך לבית עולמו ביום 19.1.06. לתובעת ולמנוח לא נולדו ילדים משותפים כאשר לכל אחד מהם שני ילדים מנישואיהם הראשונים.

 

2.         הנתבעים הינם ילדי המנוח המתנגדים לקיום הצוואה. עסקינן בצוואה הדדית מיום 10/01/99 (להלן: "הצוואה"), אשר נחתמה במשרדו של  עו"ד גד נחום. הצוואה הינה של המנוח ורעייתו, התובעת.

 

3.         הצוואה מורה כי היה ואחד מבני הזוג ילך לבית עולמו ראשון הוא מנחיל את רכושו, מכל סוג שהוא, לבן זוגו שיוותר בחיים. אולם במידה ובני הזוג ילכו לעולמם באותו מועד, יזכו ילדיהם בחלקים שווים מהעיזבון.

 

4.         לפניי נחקרו התובעת ובתה ס.ע. כמו כן נחקרו הנתבעים, אימם – גב' ש.נ., ודודם מר א.נ. - אחיו של המנוח.

 

 

5.         רק בנסיבות קיצוניות יש להביא לביטולה של צוואה.

 

6.         המנוח ידע והבין היטב את הוראות הצוואה. אין המדובר באדם אשר היה חולה ודעתו הייתה משובשת שכן המנוח נפטר בפתאומיות עקב תאונת דרכים.

 

7.         הצוואה נחתמה ביום 10/01/99 ואילו המנוח נפטר 19/01/06. מכאן שלרשות המנוח עמדו שבע שנים על מנת לשנות את הצוואה, לו רצה בכך.

 

8.         כאשר קיימת צוואה והיא ברורה ומובנת, גוברת הצוואה על ירושה על פי דין.

 

9.         הצוואה הינה צוואה הדדית והיא מבוססת על טיב היחסים ששררו בין המנוח לבין התובעת, שהתאפיינו ביחסי אהבה וכבוד הדדי.

 

 

10.        המנוח אמר במספר רב של הזדמנויות כי בכוונתו להוריש את רכושו לילדיו - הנתבעים. בית המשפט אינו מוגבל ללשון הצוואה בלבד והוא רשאי ללמוד על אומד דעת המצווה מכל מקור אמין אחר. לפיכך, יש לקרוא אל תוך הצוואה את רצונו האמור כך שהנתבעים, ילדיו של המנוח, יזכו בכל מקרה בחלק מעיזבונו.

 

11.        הנתבעים טוענים כי ניתן ללמוד על אומד דעתו של המנוח מהצוואה עצמה. כך למשל, סעיף 11 לצוואה, בו נקבע כי הוראות הצוואה "נעשו גם לפי החוק היהודי", וכי לצוואה יהא תוקף מלא הן לפי "חוקי ישראל והן לפי דיני ישראל". כמו כן, על אומד דעתו של המנוח להנחיל, בכל מקרה, חלק מעיזבונו לילדיו למדים מסעיף 7 הקובע כי היה והמנוח והתובעת חו"ח הולכים לבית עולמם יחד, כי אז ירשו ילדי שני בני הזוג את רכושם בחלקים שווים.

 

12.        הנתבעים טענו כי יחסיהם עם המנוח היו טובים, ולא מתקבל על הדעת כי המנוח התכוון להדירם מהצוואה.

 

13.        עוד טענו הנתבעים, כי הבטחת חלקם בעיזבון המנוח אינה סותרת את דאגתו של המנוח לרווחת התובעת.

 

14.        הנתבעים טענו כי קיימת לאקונה בצוואה, שכן, היא חסרה התייחסות המנוח אל חלקם בעיזבון, וכי על בית משפט להשלים לאקונה זו על מנת להגשים את רצון המנוח, כפי שבא לידי ביטוי באמירותיו השונות לאחר עריכת הצוואה. עיגון נוסף לאומד הדעת אותו מייחסים הנתבעים למנוח, נמצא, כך לטענתם, בסעיף 8 לצוואה המורה כי זכות המגורים בדירת בני הזוג תהא לבן הזוג שיוותר בחיים. לטענת הנתבעים, אילו רצה המנוח כי אשתו תזכה בעזבונו בשלמות הרי שלא היה כל צורך באותה הוראה שעה שממילא היא זוכה בכל נכסי העיזבון.

 

15.        הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הם רואים טעם לפגם בעובדה כי בהתאם לצוואה עד הקיום - עורך הדין אשר ערך את הצוואה, הוא זה שימונה כמנהל העיזבון ויהא אחראי לביצוע האמור בצוואה.

 

 

16.        הצוואה שלפנינו היא צוואה הדדית ומשותפת למנוח ולאשתו התובעת. על צוואה משותפת והדדית נאמר:

 

"צוואה הנה משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע  אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה" (א' ברק פרשנות במשפט (פרק 5, פרשנות הצוואה, תשס"א) 69).

 

17.        מוסד זה של צוואה הדדית מקובל בעיקר בין בני זוג, ולכן הפסיקה הכירה בו ואף פירשה באופן מצמצם את הוראות חוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"), על מנת להתאימן למוסד זה (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2) 373). הפסיקה אף הכירה בצורך לפרש בצורה ייחודית צוואות הדדיות. נפסק כי בצוואות הדדיות אין להסתפק באומד דעתו של אחד המצווים בלבד וכי יש להתחשב באומד דעתם המשותף של שני המצווים (ע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר נ' אבן טוב, פ"ד נז(5) 145, 155).

 

 

18.        כמו כן נפסק כי צוואה הדדית שונה מצוואה רגילה. בצוואה הדדית קיים אינטרס הסתמכות של המוריש השני שיש להגן עליו. כך נפסק בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703, 710:

      

"בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות עליו ראוי להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה (ראו ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772, 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, פ"ד מה(2) 81,85; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (טרם פורסם). גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירות דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית?".

 

19.        לא רק זאת, אלא שבמסגרת תיקון 12 לחוק הירושה שהתקבל ביום 1.8.05, ביקש המחוקק לקבוע הסדרים המגבילים את יכולת חזרתו של מצווה מצוואתו ההדדית וחזרה כזו מותנית בתנאים שונים כאמור בסעיף 8 א' לחוק המורה:

 

"(א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

 

 

20.        סעיף 54 לחוק הירושה אשר כותרתו 'פירוש צוואה' קובע:

 

"(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

 

סעיף זה מתווה את דרך הפרשנות. תחילה יש לבחון את אומד דעת המצווה כפי שמשתמע מתוך לשון הצוואה. רק אם אחרי בחינה זו מתברר כי הצוואה עודנה טעונה פרשנות, כי אז בוחנים את אומד דעת המצווה כמשתמע מנסיבות חיצוניות.

דרך זו קרויה "תורת שני השלבים": בשלב הראשון, פרשנות פנימית מתוך הצוואה, ורק אם הצוואה עצמה לא נותנת מענה פונים לנסיבות חיצוניות.

כך נהגו בתי המשפט בפסקי דין רבים וזו הייתה ההלכה ששלטה בכיפה לאורך שנים (ראה: ע"א 239/89, שורש נ' גלילי,  פ"ד מו' (1) 861, ע"א 102/80, פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום, פ"ד לו' (4), 739, עמ' 745-746).

ראה גם: שאול שוחט, מנחם גולדברג ויחזקאל פלומין, "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה מורחבת ומעודכנת, תשס"ה – 2005, עמ' 127-128.

 

ברם, בע"א 1900/96, איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג', 817 (להלן: "פרשת טלמצ'יו"), הציג הנשיא אהון ברק דרך פרשנות אחרת והיא ה"חד – שלבית" לאמור: הליך חד שלבי הממזג את שלב הפרשנות הפנימית והחיצונית יחדיו. בהתאם לדרך זו, הפרשן רשאי לפנות לנסיבות חיצוניות באופן חופשי, ללא מגבלות פורמליות, גם כאשר לשון הטקסט המשפטי ברורה (ראה ספרו של השופט שוחט, שם, עמ' 128).

 

 

עוד נפסק בפרשת טלמצ'יו:

 

 

21.        ב"כ הנתבעים נשען בטיעוניו ובפרשנות שהוא מציע לצוואה שלפנינו על פסק הדין בפרשת טלמצ'יו. אולם, כפי שניווכח להלן, הפרשנות בה מחזיקים הנתבעים הינה מרחיקת לכת, ואינה מתיישבת  עם ההלכה שנתגבשה במסגרת פסק הדין האמור. יש לזכור כי אמנם בהתאם לפרשת טלמצ'יו, אין לדרוש שהפרשן ילמד על רצון המצווה מתוך לשון הצוואה, אולם נדרש שהפרשן יוכל להגשים את הרצון באמצעות הלשון. במקרה שלנו ועל כך נעמוד בהמשך, הפרשנות המוצעת אינה מתיישבת עם לשון הצוואה, ולא שוכנעתי כי במקרה זה קיים חסר בצוואה המאפשר הגשמת הרצון באמצעות הלשון החסרה, רצון שניתן ללמוד עליו מראיות חיצוניות. במקרה שלנו קבלת הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעים כמוה ככתיבת צוואה חדשה, במנותק מרצון המצווה כפי שעולה באופן ברור מלשון הצוואה עצמה.

 

22.        בשונה מצוואה רגילה הרי שלפנינו צוואה הדדית ועל כללי הפרשנות עליהם עמדנו קודם יש להוסיף כללים הרלוונטים לצוואה הדדית. לעומת צוואה 'רגילה' אותה יש לפרש לפי אומד דעתו של המצווה בלבד (סעיף 54(א) לחוק הירושה, שם ניתן ללמוד על אומד דעתו של המצווה מלשון המצווה  ומנסיבות עריכת הצוואה (ע"א 9200/99 חנוכה נ' היועץ המשפטי  לממשלה, פ"ד נו(3) 801, 810-816, דעת המיעוט), הרי שבפרשנותה של צוואה משותפת והדדית יש לברר את אומד דעתם של שני המצווים כאילו היו הם אחד.

 

וכך נפסק:

 

"כאן באים אנו ללמוד על כוונתם של המצווים דווקא מתוך הדמיון ומתוך השוני שבהוראותיהם מתוך הזיקה והתלות שבין הצוואות – אם נעשו בשני מסמכים נפרדים – ומתוך תשומת לב לאינטרס ההסתמכות. כאן מבקשים אנו לשחזר, על דרך של פירוש, את התוכנית המשותפת שעמדה ביסוד הצוואה המשותפת וההדדית, את מטרותיהם המשותפות של המצווים ואת הרצונות של כל אחד ואחד מהם כפי שהתמזגו לרצון אחד." (בע"מ 4282/03 הנ"ל, סעיף 7 לפסק הדין).

 

23.         האינטרס העיקרי הראוי להגנה, ככל שמדובר בצוואה, הנו רצון המצווה. כאשר מדובר בצוואות הדדיות אין להתעלם מהעובדה כי ישנם רצונות של שני מצווים. במאמרה של המלומדת איילת בלכר פריגת ("עד שהמוות יפריד ביננו?, על דוקטרינת הצוואות ההדדיות במשפט הישראלי ספר מנשה שאוה 497, 505 (2006), מציגה המחברת את הרעיון לפיו בצוואות הדדיות המתח אינו בין חופש הציווי לחופש החוזים, כי אם בין חופש הציווי של מצווה אחד לחופש הציווי של מצווה אחר. אמנם ההגבלה על כוח הציווי במסגרת צוואה הדדית פוגעת בחופש הציווי של המצווה, אך היא באה להגשים את חופש הציווי של האחר. יחד עם זאת, גם הגבלה זו הינה תלוית נסיבות ואינטרסים ויש לאזן בין השיקולים והאינטרסים השונים. כך נפסק בבע"מ 10807/03 אליקים זמיר נ' רות גמליאל (פורסם בנבו)):

"קיים צורך לאזן בין השיקולים השונים: חופש הציווי של המצווה האחר אל מול חופש הציווי של המצווה השני, אינטרס ההסתמכות, הערך של קיום התחייבויות, האמון במסגרת המשפחתית, שינוי נסיבות לאחר מותו של אחד מבני הזוג ועוד. התוצאה המיטבית היא זו אשר תגשים במידה מירבית את אומד דעתם של שני הצדדים לצוואה הדדית."

 

24.        בצוואה שלפנינו ביקשו בני הזוג להוריש את רכושו של כל אחד מהם לבן הזוג האחר שיישאר בחיים. במקרה של מותם יחד, יזכו ילדיהם של הצדדים מנישואיהם הראשונים,  בחלקים שווים מעיזבונם, היינו כל ילד יזכה ברבע מהעיזבון.

 

הצוואה שלפנינו הינה ברורה ונהירה, ומלשון הצוואה ניתן בנקל להבין את אומד דעתם של המצווים. רצונם של בני הזוג היה לדאוג האחד לרווחת השני, במידה ומי מהם ילך לעולמו בטרם בן זוגו, וכי רק למקרה ושניהם ילכו לבית עולמם יחד, כי אז יירשו אותם ילדיהם בחלקים שווים. אינני רואה הכיצד מסיקים הנתבעים מהאמור בסעיף 7 לצוואה כי רצון אביהם היה להוריש להם חלק מסוים מהעיזבון, גם במקרה ובו תיוותר בת זוגו אחריו, ואינני רואה הכיצד ניתן ללמוד על אותו חלק שיש לייחד עבורם. טענה זו תלויה על בלימה ואיננה מוצאת אחיזה בלשון הצוואה. יתר על כן, חזקה כי לו רצה המנוח לייחד חלק מעיזבונו למי מילדיו, עם פטירתו וללא קשר למועד פטירת בת זוגו, היה מעלה זאת על הכתב במסגרת צוואתו.  ממכלול הראיות שהובאו לפניי וכך גם מהצוואה עצמה עולה כי המנוח הבין היטב את משמעות הצוואה ואת דרך עריכתה .

כמו כן, אין להתעלם משבע השנים שחלפו ממועד החתימה על הצוואה ועד למותו של המצווה, כאשר בזמן לא מבוטל זה יכל המנוח לבקש לשנות את צוואתו כך שתכלול את ילדיו, לו רצה בכך, ומשלא עשה כן, אין לנו אלא לקבל את הצוואה ככתבה וכלשונה.

 

25.       על נסיבות עריכת הצוואה ניתן ללמוד מן העדויות שנשמעו לפניי, ובראש ובראשונה מהתובעת אשר הייתה שותפה לעריכת הצוואה ההדדית .

במסגרת חקירתה הנגדית בעניין נסיבות עריכת הצוואה מסרה התובעת, ודבריה אלה אמינים ומקובלים עליי, כי:

 

"ש. את זוכרת את מעמד החתימה על הצוואה?

ת. לא" (פרוטוקול מיום 01/11/07, עמ' 11 ש' 6-10).

 

26.        רוב רובן של החקירות שנערכו לפניי התמקדו בטיב יחסי המנוח עם התובעת ועם ילדיו. הנתבעים ביקשו להוכיח כי יחסי המנוח עימם היו טובים, וכי טענת התובעת, לפיה יחסיו עם ילדיו היו גרועים נתבררו כחסרות כל שחר. סבורני כי אין ממש בטענות אלה שכן טיב היחסים בין המנוח לבין ילדיו אינו זה שהכתיב בהכרח את אשר ביקש לצוות. ייתכן והייתי נדרש לשאלה זו אילו מצאתי כי קיים חסר בצוואה, אולם במקרה שלנו עסקינן בצוואה ברורה וקוהרנטית וממילא נפסק בהקשר דומה בע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4) 785 (כב' השופט לוין):

 

"מוצאים אנו לא אחת כי למורת רוחם של חלק מהיורשים הטבעיים מקרב המשפחה רואה המנוח להעדיף אחד מהם או חלק מהם על האחרים... לא לנו לבוא ולבחון צדקת העדפות אלה, כי אם חלילה כך נעשה, נחטא ליסוד היסודות שבתורת הצוואות".

 

לעניין זה יאים גם דבריו של ש' חשין בספרו "דמויות מבית המשפט (תשי"ג):

 

"ואין לך אמת גדולה מזו המובעת בצוואה. זוהי אמיתו הפנימית של האדם, ללא כיסוי וללא הערמה. הוא כותב את אשר הוא כותב ומצווה את אשר הוא מצווה ללא פניה וללא חנופה. אין הוא אומר למצוא חן בעיני  מישהו, או לרכוש לו ידיד ורע. אף שום סיכוי לטובת הנאה אין הוא משווה לנגד עיניו. שהרי גלוי וידוע לפניו, כי לכשתיפתח צוואתו ותפורסם ברבים יהא הוא עצמו מצוי מאחורי הפרגוד, והבלי העולם הזה לא ישעשעו את נפשו עוד. מבחינה זו נושאת הצוואה אופי של וידוי. אין הוא מצפה לחסדו של מישהו. משום כך אף אינו חושש לכתוב ככל אשר עם לבבו. אהבתו לבני אדם, רגשי ידידותו, שמחתו, כעסו, זעפו, ושנאתו – כל אלה ניתן להם ביטוי קולע וחודר בצוואתו". (שם, עמ' 144-145).

 

יחד עם זאת, טענו הנתבעים, כי המנוח אמר במספר הזדמנויות כי בכוונתו להוריש חלק מרכושו לילדיו ויש לראות באמרות אלה נסיבות חיצוניות מהן יש ללמוד על אומד דעתו של המנוח. הנתבעת מספר 2, בתו של המנוח, הסבירה בחקירתה לפניי, הכיצד למדה על אומד דעתו של אביה ובד בבד הודתה כי הצוואה ברורה, אולם בשעת עריכתה דעתו של אביה הייתה משובשת והוא היה נתון להשפעת אחרים. וכך היא מסרה בחקירתה הנגדית:

"כשאת אומרת... עת שערך את הצוואה... למה את מתכוונת ואיך את יודעת אומדן דעתו?

ת. דעתו משובשת. דעתו הושפעה. כך אני חושבת, זה לא מה שהוא אמר לי כשהיה בחיים, גם לפני וגם אחרי עריכת הצוואה. בעיקר אחרי". (עמ' 5 לפרוטוקול).

 

יצויין כבר כאן כי הנתבעים לא העלו במסגרת התנגדותם כל טענה בדבר פגמים ברצון המנוח וביכולתו להבחין בטיבה של הצוואה, כי היא נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת או כי לא היה בדעה צלולה שעה שערך את צוואתו ועל כן דין טענות אלה להידחות. לא רק זאת, אלא שלא הובא לפניי ולו בדל ראיה בתמיכה לטענה האמורה שנשמעה לראשונה במהלך חקריתה הנגדית של הנתבעת מס' 2. כך למשל, לא הובאו ראיות ולא הוצגו מסמכים רפואיים או אחרים מהם עולה ולו לכאורה, כי המנוח סבל מבעיות בריאותיות שפגמו בכשירותו וכשרותו לערוך צוואה ויכולתו להבחין בטיבה כשם שלא הובאו ראיות לפיהן המנוח עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת.

 

לא רק זאת, אלא שהנתבעת מס' 2 מבינה היטב את רצון אביה להנחיל את כל עזבונו לאשתו התובעת. וכך היא מסרה:

 

"ש. אבל הצוואה מבחינתך ברורה, כל מה ששלהם עובר למי שנותר בחיים?

ת. כן, מובן לי" (עמ' 5).

 

עוד מסרה היא בהמשך חקירתה הנגדית:

 

ת. זה לא העניין. אתה לא נותן לי להמשיך. אני חושבת שאילו היה יודע שהכל עובר לח' ואנו נישאר בלי כלום, ילדיו – דם מדמו, הוא לא היה משאיר את זה כך. אני לא מאמינה שהוא היה משאיר אותנו ללא כלום" (עמ' 6).

 

עולה מדבריה של הנתבעת 2, כי אף היא מבינה היטב את לשון הצוואה ואת רצון אביה המנוח העולה ומתחייב הימנה, אולם מתקשה, וזאת אוכל להבין, לקבל את העובדה כי אביה ביקש להדירה היא ואחיה מעזבונו, במקרה וימות לפני אשתו. אולם רצון וציפיה אלה לזכות בחלק מעיזבונו גם במקרה של פטירתו לפני בת זוגו אינם עולים בקנה אחד עם רצונו הברור של המנוח שהועלה על הכתב במסגרת צוואתו.

 

ודוק: אין בפנינו צוואה שבה המנוח אינו מזכיר כלל את ילדיו אלא שבצוואתו מובאת התייחסות מורשת לילדים כאשר המנוח לא רצה להוריש להם דבר במקרה והוא יילך לעולמו לפני בת זוגו ובה בעת רצה כי אם שניהם ילכו לעולמם באותו מועד כי אז, ורק אז, יזכו ילדיו בחלק מהעיזבון.

 

הנתבע מספר 1, בנו של המנוח, אף הוא נחקר לפניי ונשאל הכיצד הוא יודע מהו רצונו של אביו המנוח:

 

"ש. מה אתה יודע לגבי אומדנו של אביך? בשנת 1999?

ת. היא, ח'. כל הזמן רצינו לראות את הצוואה והיא כל הזמן כמו תולעת מנעה ממנו, אמרה לו אל תדאג מה שהוא אומר לכם חצי חצי זה אכן ככה. היא סגרה לו את העיניים".(עמ' 7).

 

לעניין פירוש הוראות הצוואה, נשאל הנתבע מספר 1:

 

ת. לא נכון" (עמ' 8).

 

מעדויות הנתבעים עצמם, נראה כי הם מבינים היטב את הצוואה אולם מתקשים לקבל את העובדה כי אביהם לא הוריש להם דבר. כמו כן, נטען על ידי הנתבעים כי המנוח אמר פעמים רבות כי ברצונו להוריש מרכושו לילדיו, אולם למעט עדותם ועדותו של א.נ., עדות שלא התאפיינה בקוהרנטיות רבה, לא הובאו על כך ראיות.

 

מכל מקום, גם אם הוכח שהמנוח מסר במספר הזדמנויות כי ברצונו להוריש את עזבונו או חלק ממנו לילדיו הרי שאמירות אלה אינן סותרות את הוראות הצוואה שכן כזכור המנוח ביקש להנחיל לילדיו חלק מהעיזבון אם וכאשר הוא ואשתו ילכו לעולמם ביחד. בכל מקרה, גם אם אמר המנוח במספר הזדמנויות כי ברצונו להוריש לילדיו, בכל מקרה, וללא קשר לאשתו, חלק מעיזבונו הרי שאין באמירות אלה כדי ללמדנו על רצונו האמיתי והמוגמר, שעה שהן נותרו בגדר אמירות בלבד שלא מצאו להן כל ביטוי או עיגון במסגרת הצוואה או במסגרת צוואה מאוחרת, ויש להעדיף את הרצון העולה ברורות מהצוואה על פני "רצון"  העולה מאמירות שבעל פה. כל קביעה אחרת כמוה כחתירה תחת מוסד הצוואה ואף ביטולו, וכתיבת צוואה חדשה.

 

מכל מקום, מהעדויות שנשמעו לפניי עולה, כי יחסיו של המנוח עם ילדיו-הנתבעים, ידעו עליות ומורדות במרוצת השנים, וזאת עקב אי אלו אירועים דוגמת: גירושי המנוח מאימם, ואורח החיים אותו ניהל הבן – הנתבע מספר 1, שהיה לצנינים בעיני המנוח.

 

לעומת זאת, הכל העידו והסכימו כי היחסים בין המנוח לבין התובעת היו יחסים קרובים של בני זוג, המבוססים על אהבה, דאגה הדדית ואכפתיות. עובדה זו מתיישבת עם רצונם של בני הזוג, כפי שעולה מצוואתם המשותפת, לדאוג האחד לרווחת השני, לאחר שמי מהם ילך לעולמו והאחר יוותר בגפו.

 

27.        אינני מוצא טעם לפגם בעובדה כי המצווים בצוואה ביקשו למנות את עו"ד גד נחום, כמנהל עיזבון ואין לראות בהוראה זו כמזכה את מי שערך את הצוואה או היה עד לעשייתה בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה הקובע:

 

 

הרציונל העומד מאחורי סעיף זה הינו מניעת אי אלו השפעות על המצווה כאשר האחרון מחליט הכיצד יחולק רכושו. בעצם מינוי עורך דין למנהל העיזבון, יש משום הבעת אמון של המנוח בעורך הדין שימשיך במלאכתו – בטיפול בענייני הצוואה – בצורה נאמנה. מינוי זה הינו מינוי המבוסס על שיקולי מקצועיות ואמון גרידא, ואין בו משום פגם שיכול להביא לביטולה של הצוואה.

 

28.        ומעל לכל, כפי שכבר ציינתי, סעיף 54(ב) לחוק הירושה מבכר קיומה של צוואה על פני ביטולה.

סעיף 36 לחוק הירושה קובע את הדרכים בהן יכול המצווה עצמו להביא לביטולה של צוואתו:

 

 

ביטול צוואה יכול שיעשה על ידי המצווה באחת הדרכים שבהן עושים צוואה; בהשמדת הצוואה; בכתיבת צוואה חדשה תחת הצוואה אותה מבקשים לבטל;

בנדון, לא הובאה כל ראיה כי המנוח ערך צוואה חדשה, וממילא לא נשמעה טענה כזו.

 

29.        לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעים, לפיה הימנעות התובעת מלזמן לעדות את עדי הקיום ואת מר נ.י., פועלת לחובת התובעת מאחר ועדותם הייתה רלוונטית ובהישג יד. דין טענה

 

זו להידחות, שכן במסגרת ההתנגדות לצוואה לא הועלתה כל טענה לפיה המנוח לא חתם על הצוואה או כי המנוח לא הבין את משמעותה. במסגרת התנגדותם התמקדו הנתבעים בטענה כי יש ללמוד על אומד דעתו של המנוח מראיות חיצוניות, ועל כן לא ברורה תרומתם של עדים אלה בעניין זה. מכל מקום, במקרה שלנו נטל הראיה וההוכחה מוטל על שכמי הנתבעים דווקא להוכחת טענתם כי המנוח התכוון אחרת, נטל שלא עמדו בו כפי שפירטתי לעיל.

 

            כמו כן, לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעים לפיה קיימת סתירה פנימית בין הוראות הצוואה, שעה שבצוואה צויין שיהיה לה תוקף מלא וחוקי הן לפי חוקי ישראל והן לפי דיני ישראל כאשר באותו סעיף צויין כי היא נערכה לפי החוק היהודי.

 

            לטענת הנתבעים על פי הדין העברי האלמנה אינה זוכה בירושה בחלק מהעיזבון אלא זוכה לפירעון הכתובה, למזונות ולמדור ואילו הבן הבכור יורש פי שניים. לעומת זאת, בצוואה שלפנינו הדיר המנוח את בנו מירושתו ועיזבונו.

 

לטענת הנתבעים לא בכדי ציין המנוח כי הצוואה נערכה על פי "הדין היהודי" ומכאן יש לפרשה בהתאם לדין זה ולכללי הירושה על פיו.

 

אין בידי לקבל טענות אלה  בשל מספר טעמים:

ראשית – קבלת הטענה תחייב ביטול הצוואה כולה, ולמצער לביטול ההוראה המרכזית שבה, לפיה ביקש כל אחד מהמצווים להנחיל את עזבונו בשלמות לבן הזוג שנותר בחיים, ביטול שכמוהו כנטילת רוחה  ונשמתה של הצוואה.

לפיכך, גם אם הצוואה אינה מתיישבת עם הדין העברי, הרי שבמקרה זה יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את הצוואה והוראותיה העיקריות על פני אותה פרשנות המביאה לביטולה.

שנית– אף שיש השוללים את תוקפה של צוואה בהתאם לדין העברי בשל פגמים שונים דוגמת נישול ילד בכור מהנחלה, הרי שיש הסוברים כי אין זו ההשקפה הרווחת. כך כותב המלומד סיני דויטש במאמרו "תוקף צוואה בערכאות במשפט העברי" (התפרסם בסדרון "דיני ישראל", י"ב (תשד"ם – תשמ"ה, עמ' קצז – רלח) תוך שהוא מפנה לספרו של ש.שילה "דינא דמלכותא דינא" (דפוס אקדמי,  ירושלים, תשל"ה) ולדעת הרב משה פיינשטין המכשיר צוואה שנערכה בערכאות בנסיבות שבדורות קודמים היו לא רק פוסלים אותה, אלא אף יוצאים נגדה בחריפות.

שלישית - על פי הדין העברי יכול אדם לתת מתנות מנכסיו לאחרים, גם למקרה של פטירה ורואים בצוואה לפי מהותה כמתנה.

 

30.        באשר לטענת הנתבעים לפיה ניתן למצוא  בגדרי הצוואה עיגון לפרשנות שהם מציעים נוכח האמור בסעיף 8 לצוואה המורה "לשם הסרת ספק אנו מצווים כי זכות המגורים בדירתנו בשכונת .. תהא לבן הזוג אשר יוותר בחיים וזאת עד לאריכות ימים, וכן כל הרכוש אשר נמצא בדירה יישאר בשימושו ובבעלותו" הרי שלא מצאתי ממש בטענה זו. אמנם, נוכח האמור בשאר הוראות הצוואה, הרי שלא היה כל צורך בהוספת סעיף 8 , שכן ממילא בן הזוג הנותר בחיים זוכה בכלל נכסי העזבון לרבות הדירה. ברם, אין בהוראה זו כדי ללמדנו כי המנוח לא הבין היטב את משמעות הצוואה ואת הוראותיה, אלא שהוא ובת זוגו ביקשו להדגיש כי בכל מקרה, דירה זו עוברת לבן הזוג הנותר בחיים, וזאת על מנת להסיר כל ספק ביחס לנכס זה, שעה שהם מקדימים ומציינים ברישא של אותו סעיף את המילים הבאות "לשם הסרת ספק" המבהירות את כוונתם זו. 

לא אחת בוחרים עורכי מסמכים רשמיים דוגמת חוזים ואולי במיוחד צוואות הדדיות להבליט ולהבהיר את רצונותיהם בנוגע לנכסים ספציפים בעלי משמעות וערך כספי או סנטימנטלי מיוחד, ולייחד להם הוראה נוספת ונפרדת, ואין תמה כי כך עשו המצווים שלפנינו במסגרת צוואתם ההדדית ביחס לדירת המגורים המהווה נכס העזבון העיקרי והמשמעותי. אין לומר בנסיבות אלה, כי ההוראה שבסעיף 8 סותרת את שאר הוראות הצוואה אלא שיש לראות בה כהוראה משלימה המשתלבת עם שאר הוראות הצוואה ומתיישבת עם אומד דעת המצווים שרצו לדאוג ולהבטיח את רווחת בן זוגם השני שנותר בחיים, לאחר לכתם מן העולם, וכי בכל מקרה בן זוג זה לא יוותר ללא קורת גג מעל לראשו.

           

 

31.        אשר על כן, אני דוחה את ההתנגדות ומורה על קיום צוואת המנוח מיום 10.1.99.

 

32.        הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.