פירוק שיתוף ידועים בציבור

בעניין: מ. א.
ע"י ב"כ עוה"ד בן חיים יגאל התובעת
- נ ג ד -
ב. מ.
ע"י ב"כ עוה"ד יצחק-הלוי משה הנתבע

פסק דין

בפני שתי תביעות בענייני רכוש.האחת תביעתה של התובעת לסעד הצהרתי לפיו הבית (להלן:"הבית") ויחידת נופש (להלן: "יחידת הנופש") הרשומים על שמה ועל שם הנתבע שייכים לה בלבד. בנוסף תביעתו של הנתבע לשיתוף מלא בנכסים וברכוש של התובעת בין אם הוא רשום על שם שני הצדדים ובין אם לאו, הנובע לטענתו מהיות בני הזוג ידועים בציבור ומתוקף חזקת השיתוף.

הרקע העובדתי:

בין הצדדים נוצר קשר בחודש פברואר 1998.

התובעת עו"ד העוסקת דרך קבע בענייני המעמד האישי. הנתבע עבד בתקופת הקשר בעבודות מזדמנות ובחלק מהזמן היה מובטל וסייע לתובעת מידי פעם בעבודות המשרד.

בני הזוג התגוררו יחדיו, תחת קורת גג אחת מיום 13/1/98 ועד תחילת 10/2004, היינו, כ- 6.5 שנים. לצורך ניהול חייהם הם השתמשו בעיקר בהכנסתה ובנכסיה של התובעת.

בחודש ספטמבר שנת 1998 נרכשה יחידת הנופש ונרשמה על שם התובעת והנתבע.

בחודש מאי שנת 2002 נרכש שלד הבית צמוד הקרקע ונרשם על שם שני הצדדים.

בפברואר 2004, החל סכסוך בין הצדדים לאחר שנודע לתובעת לטענתה אודות קשרים של הנתבע עם נשים אחרות.

ביום 13.1.05 הוצא צו הגנה כנגד הנתבע אשר הסתיים ביום 1.8.05 וממועד זה ועד 30.12.06 הצדדים התגוררו ביחד בבית.
בסוף חודש דצמבר 2006 משסרב הנתבע לאפשר לתובעת להתגורר בבית עם בן זוגה החדש, עברה התובעת להתגורר בדירתה המשמשת גם כמשרדה וממועד זה ועד חודש דצמבר שנת 2008 התגורר הנתבע בבית לבדו.

במשך כל התקופה ניהלה התובעת לבדה את העניינים הכספיים ואף שילמה חובות של הנתבע. לכל אחד מהצדדים היו חשבונות בנק נפרדים.

יש לציין שכתב התביעה בתביעה לסעד ההצהרתי שהוגש על ידי התובעת תוקן לאור הסכמת ב"כ הנתבע, בעקבות בר"ע שהוגשה בעניין זה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. התיקון היה על דרך של הוספת טענה משפטית לפיה רישום הבעלות של הנתבע מהווה מתנה שבצידה תנאי מפסיק.

טענות התביעה :

1. מחצית הבעלות ביחידת הנופש שנרשמה לאחר חצי שנת זוגיות והבעלות במחצית הבית שנרשמה לאחר 4 שנות זוגיות אלה הן מתנות הכוללות מטבע בריאתן תנאי מפסיק לפיו שומה על מקבל המתנה להתייחס לנותנת המתנה בכבוד ובנאמנות במיוחד כשתרומתו של הנתבע לכלכלת הבית הייתה אפסית. העובדה שהבית נרשם על שם שני הצדדים לפני שהנתבעת גילתה את בגידותיו איננה משנה לעניין זה.

2. גם אם המתנה ניתנה ללא תנאי מפורש הרי שהיא בטלה מתוקף כך שמדובר בהתחייבות לתת מתנה וההתחייבות בטלה מעצם הגשת כתב התביעה וזאת בהתקיים העילות של התנהגות מחפירה וחוסר תום לב שהתבטאו, בבגידת הנתבע בתובעת, הטעייה שגרמה לתובעת ליתן מתנות מסוג דא לאדם שהיה חסר רגש כלפיה, השתלט על רכושה וייחל למותה.

3. מערכת היחסים בין הצדדים להבדיל מחזותה החיצונית לא הגיעה לדרגת יחסי "ידועים בציבור". הנתבע חי על חשבונה של התובעת, ניהל פרשיות אהבים והגה מראש להשתלט על נכסיה. לפיכך לא מתקיימת חזקת השיתוף בין הצדדים.

טענות ההגנה:

4. יש לדחות את הטענה לפיה הצדדים לא קיומו מערכת יחסים של ידועים בציבור ולא חלה לגביהם חזקת השיתוף, אלו טענות שהתובעת מעלה בסיכומיה לראשונה, שזכרן לא בא בכתב התביעה הראשון וגם לא בזה שתוקן לאחר הבקשה לתיקון כתב התביעה, ראה בש"א 3191/07 ובקשת הערעור שהוגשה עליה. הטענה סותרת את כל טענותיה ואמירותיה של התובעת בכתבי בי"ד שהוגשו בין הצדדים, לרבות בסעיף 21 לכתב הגנתה בתביעת הנתבע לפירוק השיתוף וכן בהצהרותיה בפני פק"ס. יתרה מזו, התביעות הוגשו על ידי התובעת שהיא עורכת דין העוסקת בענייני המעמד האישי אל בית המשפט לענייני משפחה מתוקף היות בני הזוג ידועים בציבור.

5. הנתבע דוחה את הטענות לפיהן בגד בתובעת, קיים מערכות יחסים עם נשים אחרות, רצה במותה של התובעת ותכנן להשתלט על כספה.

6. גם אם הייתה מוכיחה התובעת שהנתבע שם עיניו בנשים אחרות אין בכך כדי ולשלול ולבטל זכויות שיויוניות הנובעות מהלכת השיתוף, קל וחומר, כשמדובר בזכויות רשומות. הנתבע מפנה לעניין זה לבג"צ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים ואח’ (טרם פורסם, ניתן ביום 8/10/08)בעמ’ 286.

7. רישום הזכויות ע"ש הנתבע אינו בגדר מתנה, כפי שטוענת לה התובעת. גם אילו היה כזה הרי מנסח הרישום שצורף עולה כי "המתנה" הושלמה ברישום והתובעת אינה יכולה לחזור בה ממתנה מוגמרת.

8. דינה של הטענה כי בצד המתנה תנאי מפסיק להדחות, משום שאם היה תנאי הרי שצריך היה להיות מנוסח בצורה מפורשת וכזה לא היה. שנית התנאי צריך להיות ידוע בעת מתן המתנה ולא לאחר שהושלמה .התובעת לא העמידה כל תנאי בעת חתימת הסכם הרכישה ובעת רישום מחצית הזכויות על שם הנתבע ולכן איננה יכולה לטעון לקיומו של תנאי בדיעבד ובודאי שאין לטעון טענה מסוג זה לאחר שהזכויות נרשמו.

9. הטענה לפיה אין מדובר במתנה אלא בהתחייבות ליתן מתנה זוהי טענה המועלית לראשונה בסיכומים וזכרה לא בא בכתב התביעה למרות הבקשה לתיקון כתב התביעה ומכל מקום גם אם היה מדובר במתנה הרי שהיא הושלמה ברישום כאמור לעיל.

10. לנתבע קיימות זכויות מתוקף רישום הבעלות ומתוקף חזקת השיתוף.

דיון:

כפי שהוזכר לעיל התובעת ביקשה לתקן את כתב התביעה על דרך של הוספת טענה משפטית לפיה רישומו של הנתבע כבעלים על מחצית הנכסים נשוא המחלוקת זוהי מתנה שבצידה תנאי מפסיק טענה משפטית הא ותו לא. התובעת לא ביקשה להוסיף על העובדות אשר פורטו בכתב התביעה
המקורי. יתרה מכך התובעת שהיא כאמור עו"ד, מאשרת בחקירתה בעמ’ 27 לפרוטוקול מול שורות 21 את הדברים :

"האישור לתיקון כתב התביעה היה רק לעניין של הוספה של טענה משפטית מבלי להכנס לטענות ותיקון עובדות בכתב התביעה לכן לא נגענו בו".

מכאן שכל הוספה של עובדות חדשות לסיכומים שלא נטענו בכתבי הטענות, שלא התבקשה כל רשות להוסיפן תוך מתן אפשרות לצד שכנגד לחקור לגביהן ולהתייחס אליהן בסיכומיו נדחות.לעניין זה ראה : ע"א 81/68 זנגי ואח’ נ’ אנגלשטיין פ"ד כב(2),24 ,ע"א 210/84 בנק המזרחי נ’ אריה בע"מ, פ"ד מא(2) 667,670 .

האם בבני זוג ידועים בציבור עסקינן?

הטענה שבני הזוג לא חיו כידועים בציבור לא נטענה בכתבי הטענות ויתרה מכך

בכתב הגנתה בתביעה לפירוק השיתוף קא עסקינן, בסעיף 21 כותבת התובעת בזו הלשון:

"הרי שהנתבעת מסכימה לעובדה כי כן בני הזוג חיו יחדיו במהלך 6 וחצי השנים האחרונות בבחינת בני זוג כידועים בציבור".

למותר לציין שכתב ההגנה נתמך בתצהירה של התובעת שהיא עורכת דין לענייני המעמד האישי וחזקה עליה שהיא מבינה ויודעת את המשמעויות של הצהרה מעין זו.

צודק ב"כ הנתבע בטענתו שעצם הגשת התביעות לבית המשפט לענייני משפחה, על ידי התובעת זוהי קבלה אפריורית של סמכותו של בית משפט זה לדון בתביעות בין בני הזוג, בהיותם ידועים בציבור.

לפיכך אני דוחה את הטענה שאין לראות בבני הזוג ידועים בציבור .

בעלות בלבדית של התובעת בבית וביחידת הנופש למרות רישום מחצית הזכויות על שם הנתבע

התובעת תומכת יתדות תביעתה בעילות לביטול רישום- מחצית הבעלות כדלקמן:

· ביטול התחייבות למתן המתנה בשל התנהגותו המחפירה של הנתבע
· ביטול המתנה בשל תנאי מפסיק
· ביטול הרישום בשל חוסר תום לב, הטעיה והתנהגות מחפירה.

באשר לטענה הראשונה אינני מוצאת להידרש אליה משני טעמים. הטעם הראשון שטענה זו לא בא זכרה בכתבי הטענות, היא הועלתה לראשונה בסיכומים ועל כך עמדתי לעיל.

הטעם השני הוא שמשהסתיימה המתנה ברישום אין מדובר יותר בהתחייבות ליתן מתנה אלא במתנה מוגמרת ולכן הטענה לפיה יכולה התובעת לחזור בה מההתחייבות בשל התנהגות מחפירה אינה עומדת לה עוד. ראה סעיף 2 ו-6 לחוק המתנה, תשכ"ח, 1968 :

"2. מתנה לאלתר
מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה".

6. דרכי ההקניה
"הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

כשמדובר במתנה במקרקעין, הוראות החוק המיוחדות הן סעיף 7(א) לחוק המקרקעין הקובע כי "עסקה במקרקעין טעונה רישום, העסקה נגמרת ברישום".

לעניין זה כותב המלומד ראבילו אלפרדו בספרו פירוש לחוקי החוזים בעמ’ 341 -343 כדלקן:

"חוק המקרקעין עצמו קובע, כי עסקה במקרקעין היא "הקניה של בעלות". נמצא, כי כל מתנה במקרקעין טעונה רישום בפנקסי המקרקעין (טאבו). המתנה אף נגמרת ברישום זה, כלומר: רק מאותו רגע שבו אישר הרושם את רישום העסקה, תהיה המתנה מקוימת, הנותן לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה."

ראה בעניין זה גם ע"א גרוסמן את ק.ב.ק. נ’ מפעלי עזבון י’ בידרמן, פ"ד כו (2) 789.

באשר לטענה השנייה בדבר המתנה אשר תנאי מפסיק בצידה :

סעיף 4 שעניינו תנאים וחיובים לחוק המתנה קובע :

"מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור - היועץ המשפטי לממשלה או בא כוח.

מקבלת אני את טענתו של ב"כ המשיב שתנאי צריך שיהיה מפורש וידוע מראש, ולא יבוא אל העולם בדיעבד. אינני מקבלת את טענת ב"כ התובעת לפיה התנאי הוא למעשה תנאי מכללא או כפי שהוא טוען בסעיף 10 (א) לסיכומיו בהאי לישנא:

" לא יכולה להיות מחלוקת של ממש ,שהענקת מתנה כמו שותפות ביחידת נופש ,אחרי זוגיות בת חצי שנה או מתנת מחצית בית אחרי זוגיות בת 4 שנים ,כוללת תנאי מפסיק לפיו שומה על מקבל המתנה להתייחס לנותנת המתנה בכבוד ובנאמנות "

לא בכדי מתלווה אל הסכם מתנה דרישת הכתב, זוהי דרישה מהותית. בלי מסמך בכתב אין התחייבות לתת מתנה בעתיד ומקל וחומר בלי לפרט במסמך התחייבות המוטלת על מקבל המתנה למעשה אין התחייבות .
מאחר ובענייננו לא היה קיים כל הסכם מתנה בכתב ומימילא לא פורטו התחייבויות אין לדבר על תנאי מפסיק יתרה מכך גם אם היה תנאי כזה הרי שהוא עבר מהעולם ברגע שהמתנה הושלמה ברישום.

בית המשפט העליון חזר והבהיר שמי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או מפסיק חייב לעשות כן בצורה מפורשת, שכן ההנחה היא שמתנה שהוקנתה היא סופית ובלתי הדירה ראה דברי כב’ הנשיא שמגר ב: ע"א 343/87 וערעור שכנגד דפנה פרי (המערערת והמשיבה שכנגד) נ’ משה פרי (המשיב והמערער שכנגד), פ"ד מד(2), 154, 159-160 (1990) .
דברי כב’ השופט ש’ לוין בע"א 36/86 מני נ’ מני, פ"ד מא(1) 248). על הלכה זו חזר כב’ השופט ת’ אור בע"א 5997/93 מלק נ’ מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא(5) 1.

יתרה מזו קובע הנשיא שמגר בע"א 343/87 כי אי קיום חיוב איננו מאיין את המתנה לכשהמתנה השתכללה :

"מקבל מתנה אשר אליה צמוד חיוב, אשר מפר את החיוב, מפר בכך חיוב חוזי. על כן, קובע סעיף 4 הנ"ל כי נותן המתנה רשאי לדרוש מן המקבל את מילוי החיוב. האם רשאי נותן המתנה לבטל את חוזה-המתנה אם החיוב לא קויים? סעיף 4 הנ"ל אינו אומר דבר בעניין הביטול. בע"א 495/80 הנ"ל הביע השופט ברק את דעתו כי נותן המתנה איננו רשאי לבטלה רק משום שהחיוב הצמוד לה הופר, ודעתו זו מקובלת עלי. הטעם לכך הוא לדידי כפול, והוא הן מהותי והן פורמלי. מן הבחינה המהותית, אי-קיומו של החיוב אינו יכול לבטל את המתנה כי החוזה נשתכלל והמתנה הושלמה על כל מרכיביה. החיוב לא היה משום תנאי אשר אותו צריך היה לקיים לשם השתכללות עיסקת המתנה. זו נסתיימה מעיקרה עם ההקניה. החיוב הוא מרכיב נוסף הנצמד לחוזה מעת השתכללותו כמעין חוזה נלווה, היינו כמעין סוכת משמר הנבנית ליד בית. אם החיוב איננו מקויים, חוזה המתנה אינו מופר בכך; חוזה החיוב הוא שמופר".

למותר לציין שאותו תנאי מפסיק אליו מכוון ב"כ התובע בא בגדר התנהגות מחפירה אשר בנסיבות המתאימות מצדיקה חזרה מהתחייבות ליתן מתנה.

הטענה השלישית של התובעת היא שבעת שרשמה את הבית על שמו של הנתבע, הסתמכה על תום ליבו של הנתבע . מאחר ולטענתה הנתבע לא היה תם לב אלא נתן עינו בנשים אחרות ורק העמיד פנים ביחסו כלפיה במטרה להשתלט על רכושה, הרי שניתן לשלול את הזכות במקרקעין למרות קיומו של הרישום .את יתדות טענותיה היא תולה ב: ע"א 986/93 יעקב קלמר נ’ מאיר גיא ואח’ פד"י נ(1), 197. ראה גם ע"א 8144/00 ערלינג נכסים (1987) בע"מ ואח’ נ’ יוסף ברנדר פ"ד נז (1) 158. שעניינו העדפת תום הלב על פני דרישת הכתב בנוגע להסכם מקרקעין. טוענת התובעת שאם תום הלב עדיף על דרישת הכתב מקל וחומר יש לבטל את הרישום ולשלול הזכות במקרקעין (על פי הסכם בכתב) מחמת התנהגות חסרת תם לב של הנתבע.

ב"כ התובעת מסתמך על דבריו של הנשיא ברק באותו פסק דין כדלקמן:

"גישתי שלי היא "חיצונית", והיא נזקקת לעקרונות משפטיים המצויים מחוץ לגידרו של סעיף 8 לחוק המקרקעין (השווה כהן, "צורת החוזה", הפרקליט לח 383, 438 (1989)). עיקרון משפטי חיצוני זה מעוגן בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973. זהו העיקרון, לפיו "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". עיקרון זה, יש בכוחו, במקרים מתאימים, לשלול את דרישת הכתב לשכלול התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין".

עוד הוא מוסיף :

" השימוש בעיקרון "המלכותי" של תום לב להגמשת דרישת "הכתב" צריך להיעשות בזהירות רבה. רק במקרים מיוחדים, ויוצאי דופן יש מקום להיזקק לעיקרון תום הלב כדי להתגבר על עיקרון הכתב. המאפיין מצבים אלה הוא שעולה מהם "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מעיקרון הכתב."

אין בידי לקבל טענה זו של התובעת. פסק הדין בעניין קלמר ופס"ד ונוספים שהתייחסו איליו עסקו בתקפותו של הסכם בעניין מקרקעין ולא בעסקה שהסתיימה ברישום.רוצה לומר בתקפות הסכם ולא בשלילת זכות בעלות .
לא למותר לציין שישנם המסתייגים מהקביעות בפסק דין זה ראה דבריו של כב’ המשנה לנשיא כתוארו אז השופט ש.לוין בע"א 2143/00 אריה לוין ואח’ נ’ ישראל שולר ואח’ פד"י נ"ז (3) ,193 :

" חוות דעתו של הנשיא ברק ,סוגיה שאליבא דידי עדיין שנויה היא במחלוקת"

טענת תום הלב שבפסק הדין קלמר ואלו שהסתמכו עליו נשענת על סעיף 12 ו- ס’ 39 לחוק החוזים (חלק כללי) והיא אכן מצאה את דרכה אל תוך דיני הקניין כפי שמסביר מוטי בניאן בספרו דיני מקרקעין עקרונות והלכות, עמ’ 102-103:

"סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים חדרו אל תוך היחסים בין בני אדם גם אם לא היה חוזה כלשהו ביניהם וזאת באמצעות סעיף 61 (ב) לחוק האמור הקובע " הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים גם על פי פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה".


אך בעניניינו כאמור אין מדובר בהסכם אלא בעסקת מקרקעין שהסתיימה ברישום.

על נפקות הרישום ניתן ללמוד מסעיף 125 לחוק המקרקעין , תשכ"ט -1969 כדלקמן:

125. כוח ההוכחה של רישום

(א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.


סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין מאפשר תיקון רישום בנסיבות הבאות :

93. תיקון הפנקס
שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר.

בספרו של יהושע ויסמן דיני קניין חלק כללי, עמ’ 309-310, מסביר פרופ’ ויסמן את המשמעות של התיקון הנובעת מסעיף זה כדלקמן:

"האפשרות לתקן את המרשם במקרקעין מוסדרים, בגין רישום שהושג במרמה, וכדומה, כמפורט בסעיפים 93 עד 97, מוגבלת לתיקון הרישום הראשון שנעשה בעת הליך ההסדר. אפשרות זו אינה עומדת לגבי רישומים שנעשו לאחר מכן, במקרקעין שהוסדרו התכלית היא להגדיל את מהימנות המרשם במקרקעין מוסדרים. "

עוד הוא מוסיף :

"נטיית בתי המשפט הייתה לתת לסעיפים אלה פרשנות מצמצמת כדי להגדיל את מהימנות המרשם במקרקעין מוסדרים. "

ראה גם ע"א 72/89 גורג פרח ערטול נ’ עיסר ראגי נויסר, פ"ד מה (4), 7 שם הובהרה הדרך בה יש לנהוג בבוא בית המשפט לפרש את ס’ 93 כפי שנקבעה בע"א 492/83 עזבון המנוח אברהים חסן דיאב ואח’ נ’ דיאב (לא פורסם):

"השימוש בס’ 93 לפקודה כדי לתקן את הרישום צריך להיעשות לעיתים רחוקות ובמקרים נדירים....

החובה לפרש את סעיף 93 בצמצום היא פועל יוצא מן העיקרון הקובע שמטרת הסדר המקרקעין היא לקבוע זכויות במקרקעין אחת ולתמיד, כך שסעיף 81. לפקודה, המבטל כל זכות קודמת, מהווה את "הבריח התיכון" של שיטת ההסדר ואין לקעקע מעמדו ע"י שימוש שכיח בסעיף 93."

יחד עם זאת מבהיר כב’ הנשיא שמגר ע"א 753/87 יוסף בראשי נ’ עזבון המנוח משה בראשי ז"ל, פ"ד מג(3), 210 , 216-217 (1989).
כיצד לפרש את הנסיבה מרמה שבסעיף 93 כדלקמן:
"טענת המרמה לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר עניינה "אי יושר פשוטו כמשמעו" (ע"א 362/58, עזבון ג. הורביץ ואח’ נ. החברה להתיישבות יהודים בארץ ישראל (פיק"א) ואח’, פד"י י"ג(1650 ,1645 ,(2)."

נשאלת איפה השאלה האם הנתבע השתמש במרמה להשגת רישום זכויותיו במרשם המקרקעין ורישום הזכויות בקשר לדירת הנופש.
התובעת מיחסת לנתבע הצגת מצג שווא ביחסו כלפיה ,התנהגות שגרמה לה להאמין "שסוף סוף מצאה בן זוג שישמש לה משענת " כשלמעשה מאחורי גבה הוא קיים קשרים אינטימיים עם נשים אחרות ולכששמע שהיא חלתה במחלת הסרטן מעט לסייע לה ולמעשה ייחל למותה.
להוכחת טענותיה הביאה התובעת לעדות לקוחות שלה וכאלה שהפכו לידידותיה וכן מזכירה שלה לשעבר.
ממכלול העדויות שהובאו בפני בית המשפט מפי לקוחות וידידות של התובעת ,עדויות שהוקלטו גם על ידי חוקר פרטי ת/10 ,פלט שיחות טלפון ממכשיר הפלאפון של הנתבע אל אותן עדות ת/4. שיחה שהקליטה התובעת בינה לבין מזכירתה העדה י. י., ת/15. עולה כי הנתבע אכן חיזר במרץ לאחר שתי לקוחות של התובעת אשר לטענתן לא נענו לו. חלק מהעדות סיפרו שהנתבע סיפר להם על קשריו עם נשים אחרות. סיפר אך אף לא אחת הייתה עדת ראייה לקשריו עם נשים אחרות.
הקשר עם א. ג. היה שונה. מהעדויות שהובאו בפני בהקשר לגב’ הזו שהיא כיום חברתו לחיים של הנתבע , הקשר האינטימי בינהם החל בשנת 2003 כאשר הנתבע היה בן זוגה של התובעת.
באשר ליחס הנתבע כלפי התובעת בתקופה שחלתה, מבקשת התובעת שבית המשפט ילמד מעדויות שתים מחברותיה, הגב’ ס. ל. אשר העידה על אירוע אחד שבו שמעה את התובעת מבקשת מהנתבע להתלוות איליה לטיפול בבית חולים והוא לדבריה הגיב בזלזול ועדות שכנה של התובעת הגב’ ג. נ. שסיפרה שנהגה לצאת עם התובעת להליכה רגלית לאחר הניתוח שהיא עברה משום שהנתבע סרב להצטרף להליכה הרגלית ואף נהג לחזור הביתה בשעות מאוחרות.
לעומת זאת התובעת עצמה העידה על כך שהנתבע התלווה אליה לטיפולים בבית החולים אך זאת לטענתה על פי בקשתה. גם מזכירתה הגב’ י. בעדותה בעמ’ 92 לפרוטוקול העידה על כך שהנתבע היה מלווה את התובעת לבית החולים ודואג לה .בעדותה היא אף סותרת את טענת התובעת שהנתבע ציפה למותה (עמ’ 93 לפרוטוקול )טענה שנסתרת גם על ידי העד פ. ז. שכנם של בני הזוג בעמ’ 98 לפרוטוקול .
יש לציין שיש להתייחס בזהירות לעדות חברותיה של התובעת שחלקן גם לקוחות שלה כמו גם לעדות השכן שסיפר על חוסר שביעות רצון משירותיה של התובעת ועל הכעסים שיש לו כלפיה .

אמנם בע"א 235/72 פד"י בירנבאום נ’ עזבון יעקב קליין, פ"ד כז (1) 645, נקבע
"הוברר כי למנוח היו באותו זמן נשים רבות עימן היה מקיים יחסי אישות, נדחתה תביעת האישה להכיר בה כידועה בציבור שלו, כשנרמז כי הקשר ביניהם התבסס על יחסי אישות, כפי שהיה עם שאר הנשים עימן התרועע המנוח."

אך אין להשוות עובדות אלו עם הנסיבות הנלמדות ממערכת היחסים נשוא תביעות אלו שכן בין הצדדים בתיק זה התקיימה מערכת יחסים של חיים משותפים ומגורים משותפים במשך 6.5 שנים.

באשר לטענת התרמית. התובעת רשמה את דירת הנופש על שם הנתבע מספר מצומצם של חודשים לאחר שנוצר הקשר בינהם .אין כל עדות שבתקופה זו התקיים קשר אינטימי בין הנתבע לנשים אחרות. הדירה נרשמה על שם הנתבע בחודש מאי 2002 . הראיות על קשר אינטימי עם אישה אחרת הן משנת 2003 הקשר של הנתבע עם א. ג.. אף כי כאמור הובאו ראיות על חיזורים של הנתבע אחר נשים אחרות .
לאור כל המקובץ בנסיבות המפורטות לעיל אני קובעת שלא ניתן לבטל את הרישום של נכסי המקרקעין בעילה של תרמית ובמיוחד לאור עמדתו של בית המשפט העליון על ההשלכות של בגידה על איזון משאבים קל וחומר כשמדובר בזכויות רשומות במקרקעין.
בבג"ץ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (לא פורסם פסק דין מיום 8.10.08) התייחסו השופטים לענין השלכות בגידה על איזון משאבים. כב’ המשנה לנשיאה השופט ריבלין וכב’ השופטת נאור אשר חזרה והדגישה :

"קביעות בית משפט זה לפיהן אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחן יפה, לדעתי, בין אם הרכוש הוא משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון, שהרי הזכויות הסוציאליות הן חלק מפירות ההשתכרות הכוללת אשר נצברו במהלך תקופת עבודתו של בן הזוג. לפיכך, נסיבות המקרה שבפנינו אינן מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים".

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה בתמ"ש 15550/04 לביטול בעלותו של הנתבע בדירת הנופש ובבית .עוד אני מבקשת לציין שבניגוד לטענת התובעת גם לנתבע היה חלק בהשקעה ברכישת הבית אף כי חלקו היחסי היה קטן מאוד ביחס להשקעתה הכספית של התובעת עיקר חלקו היה בסיוע בהשלמת סיום עבודות הבנייה והגינון.

חזקת השיתוף
בתמ"ש 1552/04 תובע הנתבע שיתוף מלא ברכוש ובזכויות התובעת בתקופה הקשר שבין בני הזוג

כידוע אין כל מניעה מלהחיל משטר שיתוף על ידועים בציבור בהתקיים התנאים העובדתיים לכך, אך יישומה תלוי בנסיבות (ראה לעניין זה ע"א 52/80 שחר נ’ פרידמן פד"י לח (1) 443, וכן רע"א 1468/96 יקותיאלי נ’ יקותיאלי מיום 7/5/96 לא פורסם).

בעניין שחר נ’ פרידמן לעיל נקבע, כי לשם הקמתה של חזקת השיתוף, על התובע להראות כי מנסיבות החיים המשותפים של בני הזוג ניתן לבסס ההנחה, שכוונתם המשותפת הייתה לשיתוף בנכסים (שם עמ’ 447).

הכלל הוא, שהנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן זוג נשוי. בעוד שאצל בני זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור, די בהתקיים התנאים להקמתה של חזקת השיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שאצל בני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף – שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחייהם היום-יומיים, או בכאלה שנרכשו על ידיהם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסויים.

3. בבג"צ 2222/99 אנג’ל (אורה) גבאי נ. בית הדין הרבני הגדול ואח’, פ"ד נד(5) 401ריכזה כב’ השופטת א. פורקצ’יה חלק מהכללים שהתגבשו בפסיקה לעניין יישומה של חזקת השיתוף:

"(א) קיום התנאי בדבר מאמץ משותף של בני הזוג אינו מחייב בהכרח תרומה כספית של כל אחד מבני הזוג למאגר הנכסים שלהם. גם השקעת מאמץ מבית בדאגה לקיום המשפחה ייחשב השתתפות במאמץ הכולל.נ

(ב) עובדת רישומו של פריט רכוש על שם אחד מבני הזוג הנו בעל ערך הוכחתי מסוים במסגרת הילכת השיתוף אולם אין בו כדי לשלול, מיני ובי,את החלת חזקת השיתוף עליו. יש לבחון לעניין זה את מועד רכישתו של הנכס,המקורות לרכישתו,אופי יחסי בני הזוג בעת הרכישה, סיבת רישומו על שם אחד מבני הזוג וכיוצא באלה ענינים. כך, למשל, עובדת רישומה של דירה על שם אחד מבני הזוג אינה ראייה חותכת להעדר שיתוף לגבי נכס זה ויש לבחון לגופן את הנסיבות הרלבנטיות הכוללות הקשורות ברישום זה והשלכתן על יישומה של חזקת השיתוף. בענין רע"א 964/92 אורון נ’ אורון, (פד"י מז(3) 758, 765)

ראה גם ע"א 806/93 הדרי נ’ הדרי, פד"י מח(3) 685, 693 והפסיקה המובאת שם).ב

הדברים הללו ישימים הן לגבי נכסים אישיים והן לגבי נכסים עיסקיים (ע"א 370/87 עזבון מדג’ר נ’ עזבון מדג’ר, פד"י מד (1) 99, 101).ו

(ג) חשבונות בנק המוחזקים על ידי בן זוג בנפרד מבן זוגו עשויים להיחשב,חרף ההפרדה, רכוש משותף, אם שימשו את בני הזוג, הלכה למעשה, כ"קופה רעיונית משותפת" (פרשת אורון, שם, עמ’ 765).נ

ככלל, על ערכאה שיפוטית הנדרשת להחיל את חזקת השיתוף בין בני זוג לבחון בשלב ראשון אם נתקיימו התנאים הבסיסיים הנדרשים לצורך גיבושה של החזקה, קרי: קיום חיי נישואין במשך תקופה ארוכה תוך מגורים משותפים וחיי שלום. הוכחת תנאים אלה מקימה חזקה בדבר כוונה משוערת לשיתוף מלא בכל הנכסים, כאשר ברקעה של כונה זו מצויים הרכיבים של "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף" המשמשים זה עם זה בערבוביה. כאמור, חזקה זו ניתנת לסתירה לגבי פריטי רכוש כאלה ואחרים, והנטל מוטל על הטוען לסתירתה".

מכלל העדויות שהובאו בפני אני מוצאת שאין להכיל את חזקת השיתוף על מערכת היחסים בין הצדדים .
חיזוריו של הנתבע במרץ אחר נשים אחרות כפי שתוארו לעיל (ראה גם תמליל שיחה בין התובעת לנתבע בעמ’ 4 :

"...את יודעת שאנחנו לא נשואים אלף כל ,אני יכול להחזיק אפילו 10 מאהבות ,אם בא לי ומה שבא לי אני עושה ".

יחסו לתובעת בעיקר לאחר מחלתה ומערכת היחסים שניהל עם בת זוגתו לחיים כיום ,במהלך הקשר שלו עם הנתבעת אינן מצביעות על אורח חיים תקין ועל זוגיות המקיימת את חזקת השיתוף .
המערכת הזוגית כפי שעלתה מהעדויות בודאי איננה מצביעה על מאמץ משותף .התובעת הייתה זו שעבדה כעורכת דין .היא זו שנשאה בכל התשלומים להחזקת הבית ראה חקירתו הנגדית של הנתבע ב: פרוטוקול עמ’ 5 מול שורות 6-7 , עמ’6 מול מול שורות 2-3 .התובעת שילמה עבור הוצאות של הנתבע כגון קנסות שלו ,חובותיו בהוצל"פ ואף שילמה עבור מזונות בתו מנשואין הקודמים ראה: עמ’ 6 לעיל מול שורות 5-6 ,עמ’ 5 מול שורה1 ו- 25, עמ’ 6 מול שורה 16.היא אף שילמה עבור יעוץ רפואי של הנתבע לצורך תביעת נזיקין שלו –עמ’ 8 מול שורה 3 . התובעת סילקה בעצמה את כל המשכתנא שרבצה על הבית ראה ת/5 ושילמה אף חובות של הנתבע עמ’ 5 מול שורות .
הנתבע הוכרז כפושט רגל. לבני הזוג לא היה חשבון משותף עמ’ 6 מול שורה 23.
לנתבע היה חשבון משל עצמו ולטענתו הוא היה מכניס לשם את הכספים שהרוויח ולאחר מכן מסר אותם לתובעת. לא הובאו כל ראיות לעניין זה מטעמו ראה עמ’ 7 מול שורה 1 ואילך ומול שורה 17 ואילך. יש לציין שהנתבע מרבית הזמן לא עבד ראה עמ’ 8 מול שורוה 8 ואילך.
ראה גם תמליל מוקלט בשיחה בין התובעת לנתבע ממנו ניתן ללמוד כיצד הנתבע תופס את חזקת השיתוף (עמ’ 5 :

" התובעת(ד1 ) : אתה שילמת משהו
הנתבע (ד2) : אנחנו שילמנו ביחד
התובעת : אה, יחד...
הנתבע : ככה זה נקרא
התובעת : אה, ככה זה נקרא
הנתבע : זה שותפות חיים.אנחנו חיים ביחד, זה חיים משותפים"

הנתבע מצידו סייע מדי פעם בעבודות שליחות של המשרד, בישל אחת לכמה זמן וניקה את הבית ראה עדות התובעת מיום 8.11.04 .
הנתבע לעומת זאת מפנה לדו"ח הועדה להערכת מסוכנות שנדרשה לעניינם של השניים בעקבות הבקשה לצו הגנה .שם נכתב :

"לדבריה נתנה בו אמון מלא ואכן לאורך השנים הוא נהג בה בכבוד,פינק אותה , הכין לה ארוחות ....סיפרה כי כל השנים שילמה את החובות שלו והוא נתן לה יחס טוב ,חם ,אכפתי,הכין ארוחות ,ניקה את הבית ,כיבד את האורחים שלה ולמעשה מאוד פינק אותה"

אין ללמוד מהדברים הללו על שיתוף בנכסים ובזכויות.

לבני הזוג גם לא היו חשבונות משותפים .התובעת לא שיתפה את הנתבע בחשבונותיה כפי שהוא לא שיתף אותה בחשבונו .אכן בתקופה מסוימת חשבונו בבנק היה מוגבל ומספר משכורות הועברו על ידי מעבידו אל חשבונה של התובעת אך זאת כאמור משום שהנתבע הוכרז כפושט רגל וחשבונו בבנק הוגבל.לכשהדבר הסתייע בידו, ניהל הנתבע את חשבונותיו בנפרד.

מהאמור לעיל אני קובעת שלא ניתן ללמוד על חזקת שיתוף שהתקיימה בכלל הנכסים והזכויות במהלך חייהם המשותפים של הצדדים .התובעת מדרה את הנתבע מהזכויות ומהנכסים שלא הייתה מעוניינת לשתף אותו בהם .לעומת זאת היא שיתפה אותו בנכסים מוגדרים ולגביהם דאגה גם לרישומו כבעלים.

אני דוחה את טענת ב"כ הנתבע לפיה התובעת לא טענה לאי שיתוף בנכסים והעלתה טענה זו לראשונה רק בסיכומיה.כפי שנאמר לעיל הנטל על הטוען לשיתוף להוכיח קיומו של שיתוף מלא ובמקרה של ידועים בציבור מדובר בנטל מוגבר. מאידך התובעת טענה בכתב הגנתה לאי שיתוף ראה סעיף 4 לכתב ההגנה.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה בתמ"ש 1552/04.

בנסיבות הללו לאחר שדחיתי את תביעת התובעת ודחיתי את תביעת הנתבע אינני מחייבת את הצדדים בהוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.

באשר לשכר הדירה שנצבר בנאמנות מהשכרת הבית, התמורה תחולק בין הצדדים לאחר שינוכו כל ההוצאות של הנתבע בגין החזקת הבית כפי שקבעתי בתמ"ש 1554/04.

ניתן בלשכתי היום א’ בסיון, תשס"ט (24 במאי 2009) בהעדר הצדדים.

ד"ר ורדה בן שחר, שופטת