במסגרת תיקון 19 לחוק המקרקעין משנת 1996, התווסף לחוק סעיף 59ו' שכותרתו "התקנת מעלית".


בכך החיל המחוקק לראשונה הסדר דיספוזיטיבי (כזה שניתן להתנות עליו בהסכמת בעלי הדירות), המאפשר התקנת מעלית בבית משותף, בכפוף לתנאים כמפורט בסעיף זה, וזאת גם ללא הסכמה גורפת של בעלי הדירות.


האם מי שלא שילם עבור המעלית בעת התקנתה יוכל להשתמש בה לאחר מכן?


למרות הדעות החלוקות, הפסיקה המאוחרת (אם כי לא הלכה מחייבת של בית המשפט העליון), הדגישה בעקביות שבעל דירה אשר סירב להתקנת המעלית (בין אם הוא בעצמו, ובין אם בעלי דירה קודמים לו) ולא השתתף בעלויות התקנתה, לא יוכל להשתמש בה עד לתשלום של חלקו בעליות ההתקנה, וזאת בתנאי שקיימת הסכמה לעניין זה, שכן אחרת אין בהכרח להסיק היעדר זכות שימוש (ע"א 6321/05 מור דוד ואח' נגד חיים גאני).


מה שיעור ההשתתפות של אדם המבקש לשלם בדיעבד עבור התקנת המעלית?


במקרה שכזה עולה השאלה כיצד נקבע את שיעור ההשתתפות של בעל הדירה בעלויות התקנת המעלית?


האם יהיה זה שיעור השתתפות בהוצאות הדרושות להחזקה וניהול של רכוש המשותף כמפורט בסעיף 58 לחוק, קרי היחס בין שטח רצפתו אל שטח הרצפה של כל הדירות בבית המשותף (אלא אם נקבע בתקנון שיעור השתתפות אחרת) (להלן: "שיעור ההשתתפות סעיף 58 לחוק")?


או שמא שיעור השתתפות כמפורט בסעיף 59ו(ב)(4) לחוק (לעניין חלוקת עלויות התקנת המעלית), הקובע כי התשלומים שבהם יישאו בעלי הדירות לפי סעיף קטן זה, יהיו בהתאם ליחס שבין שטח רצפת כל דירה לבין שטח הרצפה של כל הדירות שבעליהן נושאים באותם התשלומים (להלן: "שיעור השתתפות סעיף 59ו(ב)(4) לחוק")?


דוגמא לקביעת שיעור השתתפות לפי סעיף 58 לחוק (בניכוי בעלי דירות הקרקע)


במסגרת תיק 92/11 יצחק גינאה נגד חיים ודבורה קורפו (להלן: "פסד גינאה"), אשר התנהל בפני כב' המפקח על המקרקעין בירושלים פסק דין מיום 16.02.12), נידונה דרישת התובע לאפשר לו לעשות שימוש במעלית הקיימת בבית המשותף תוך הקמת תחנת עצירה בקומת דירתו, בכפוף לתשלום הוצאות האחזקה השוטפת בלבד.


לעניין שאלת שיעור השתתפות, ערך כב' המפקח השוואה בין שיעורי ההשתתפות בסעיף 58 וסעיף 59ו(ב)(4) לחוק.


לגרסתו, שיעור ההשתתפות שנקבע בסעיף 59ו(ב)(4) לחוק נוגע לתחזוקה השוטפת של המעלית, בעוד שסעיף 58 קובע שיעור השתתפות, ככלל, ביחס להוצאות אחזקת הרכוש המשותף, כפי היחס בין שטח רצפתו לשטח רצפת הדירות כולן, זולת אם נקבע אחרת.


לפיכך, קבע כב' המפקח כי: "בעל דירה שהתנגד להקמת המעלית, המבקש לאחר זמן מה להשתמש בה, יהא חייב לשלם אך ורק בהתאם למפתח הקבוע בסעיף 58 הנ"ל, קרי על פי חלקו היחסי שנקבע בסעיף... בחישוב בחלק היחסי אין להביא בחשבון את הדירות המצויות בקומת הקרקע, שכן דירות אלו אינן רלוונטיות לעניין זה".


כפי שהסביר כב' המפקח: "ער אני לכך שעמדה זו, שלפיה על בעל דירה לשלם רק לפי חלקו היחסי, לא נקייה מקשיים, בין היתר מאחר שגם היא עלולה ליצור אי שוויון, בין מי שהיה שותף להחלטה על ההקמה לבין מי שהחליט על כך מאוחר יותר, ונוכח השוני מההסדר שנקבע בסעיף 59ו(ב)(4), המתייחס לחלוקת ההוצאות בין מי שהחליט על ההקמה. עם זאת, סבורני, כי מתווה זה עולה בקנה אחד עם נקודת האיזון העדינה שבמסגרת תיקון מס' 19 לחוק, אף הולם את כוונת המחוקק".


המפקח אף הדגיש כי האמור לעיל הינן במקום בו אין הסכמה אחרת של הצדדים המעורבים.


דוגמא לקביעת שיעור השתתפות בהתאם להסכמת הצדדים מלכתחילה


במסגרת התיק 551/15 אילן וינוגרד ואח' נגד דן כרמל ואח' (להלן: "פס"ד וינוגרד"), שהתנהל בפני המפקח על רישום המקרקעין בתל אביב (פסק דין מיום 10.11.15) נידונה השאלה מהו שיעור התשלום שעל התובע לשלם לנתבעים בגין התקנת המעלית בבניין בתל אביב.


עסקינן בתובע אשר הפך לבעל דירה לאחר שמעלית הותקנה בבניין, ובעליה הקודמים של הדירה לא השתתפו בעלויות ההתקנה.


הנתבעים טוענים כי המעלית נבנתה על פי הסכם מיום 04.08.09, כאשר הסיכום היה מלכתחילה שדיירי הקומה הראשונה יישאו ב 15% מהעלויות, דיירי קומה שנייה יישאו ב 35% מהעלויות ודיירי הקומה השלישית יישאו ב 50% מהעלויות.


ביחס לשיעור חלק התובע, אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שבעלי הדירות בקומה הראשונה יישאו בעלות של 15% משיעור ההוצאה הכולל (לרבות דירת התובע בקומה ראשונה), ובהתאם נקבע שהוא צריך לשאת בשיעור של 7.5% מההוצאה הכוללת, והמחלוקת הייתה האם הוא צריך לשאת בחלקו היחסי במימון חלקם של מי שלא השתתפו בביצוע הפרויקט (שכן הדיירים שהתקינו את המעלית עשו כן).


לפיכך, שיעור ההשתתפות נקבע על בסיס הסכמת הצדדים מלכתחילה בעת התקנת המעלית או לפי הראיות להסכמת הצדדים (או אומד דעתם), ומאחר ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים לעניין ההסכמה מלכתחילה (לפחות ביחס לעלות של 7.5%).


מעבר לכך, המפקח קבע כי לשיעור ההשתתפות הנומינלי של התובעת יתווספו הפרשי הצמדה החל מיום החוזה ועד למועד התשלום בפועל (וללא ריבית, בדומה להכרעת כב' המפקח בפס"ד גינאה).


מה ניתן ללמוד מפסקי הדין שצוינו לעיל?


מסתמן כי אין התייחסות ספציפית בחוק למקרה של תשלום בדיעבד של בעל דירה, אלא אם נפרש את התשלומים דנן גם כן כהוצאות התקנת המעלית, ונחיל את היחס הקבוע בסעיף 59ו(ב)(4) לחוק, דבר אשר אינו מצוין בשני פסקי הדין שציינו לעיל, המתייחסים לחישוב שיעור ההשתתפות.


בהתאם לפס"ד גינאה, מסתמן כי המפתח לקביעת החלוקה מצוי בגדרי סעיף 58 לחוק, ויש להשתמש ביחס הקבוע בו, אך מבלי לכלול את דירות הקרקע (כלומר תוך התייחסות לעקרון הקבוע בסעיף 59ו).


בהתאם לפס"ד וינוגרד, במקרה שישנה הסכמה בין בעלי הדירות בקשר ליחס של שיעורי ההשתתפות, הרי שמסתמן כי ההסכמה הזו עשויה להיות זו אשר על פיה ייקבע שיעור ההשתתפות בדיעבד.


לסיכום, אין הלכה מחייבת בעניין זה, ומעניין יהיה לעקוב אחרי פסיקה נוספת בעניין זה, ככל ותהיה.

 

**האמור לעיל אינו מובא כתחליף לקבלת יעוץ משפטי של עורך דין והוא מהווה מידע כללי בלבד, אשר אינו מהווה ייעוץ משפטי מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. בכל מקרה ספציפי יש להיעזר בבעל מקצוע המתמצא בתחום**