עובדים רבים נפגעים מדי שנה במקום העבודה, ונגרמים להם נזקי גוף שונים. נזקי גוף אלו יכולים לגרור אחריהם טיפולים רפואיים, הפסד ימי עבודה, הזדקקות לסיוע צד שלישי וכדומה. לעיתים, עובדים נפגעים גם כאשר עבודתם איננה כרוכה בסיכון מיוחד.
עובד יכול להיפגע במקום עבודתו, בין אם במסגרת תפקידו (למשל, שימוש במכונה בלתי בטיחותית), ובין אם בגין רשלנות המעביד (לדוגמא, גרם מדרגות מסוכן במשרד). עובדים אשר נפגעים במהלך עבודתם יכולים לפנות לביטוח הלאומי ולקבל דמי פגיעה לאחר ההכרה באירוע כתאונת עבודה. ישנם מקרים בהם קיימת לעובד גם עילת תביעה כנגד מעסיקו.
אחריותו של המעביד כלפי עובדיו נגזרת מסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968. סעיף זה עוסק בעוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות עיקריים – קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובה זו ונזק. כמו כן, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות האמורה לבין הנזק אשר נגרם לעובד.
בין מעביד לעובד, מכורח מערכת יחסי העבודה ביניהם, קיימת חובת זהירות מושגית באופן ברור. חובת הזהירות הקונקרטית, הפרתה, והקשר הסיבתי לנזק, נתונים בדרך כלל לפרשנות ונמצאים לא אחת במחלוקת בין הצדדים.
מבחן המעביד הסביר
בית המשפט, בבואו לבחון האם הפר המעביד את חובתו כלפי התובע, מנסה השופט לשים עצמו בנעליו של המעביד ולבדוק את נסיבות המקרה ממשקפי האדם הסביר. דהיינו, האם המעביד פעל כמצופה ממנו בתור מעביד סביר, והאם ניתן היה לצפות ממנו להתנהג באופן זה.
לדוגמא, מעביד אשר יודע כי מכונה העומדת לרשות העובדים עלולה להיות מסוכנת, חייב לדאוג להתנהלות בטוחה עם המכונה, על פיקוח ביצוע ההוראות על ידי העובדים, ואף לעמוד על אפשרות להחליף את המכונה במכונה בטיחותית יותר (במקום שמדובר ב"דרישה הגיונית" מבחינה כלכלית ותפקודית).
במילים אחרות, המעביד איננו אחראי לכל פגיעה של עובד במהלך העבודה. עם זאת, חובת הזהירות המוטלת עליו, מכוח העובדה שמדובר ביחסי עובד מעביד, הינה חובת זהירות מוגברת.
מהי חובת הזהירות המוגברת
כאמור, על המעביד מוטלת חובת זהירות מוגברת ועליו לדאוג כי העובדים מקבלים את התנאים הבטוחים ביותר האפשריים לעבודתם. המעביד חייב להעמיד לרשות העובדים מתקנים בטוחים לעבודה, מכשירים בטוחים בעלי סיכון מינימאליים, מוטל עליו למנות אחראים לפקח על הבטיחות במפעל, הוא חייב להיות ער למגבלותיהם של העובדים, הוא חייב לדאוג להוראות בטיחות מסודרות המועברות לעובדים על ידי האחראים עליהם וכדומה.
פזיזות העובד צריכה להילקח בחשבון ומעביד לא יוכל לטעון כי הוא אינו אחראי לנזקים השונים משום שהעובד היה אמור לעבוד אחרת. לדוגמא, בית המשפט כבר הכיר בחובתו של מעסיק לפצות עובד אשר היה מועסק אצלו במשך למעלה מ-20 שנה, וזאת חרף טענותיו של הנתבע כי מדובר בעובד אשר הכיר את העבודה באופן מושלם ועל כן פגיעתו הייתה באשמתו הבלעדית.
עובדים, מבחינת תאונות עבודה, נחשבים כמו ילדים ל"שור מועד". דהיינו, העובדים אינם אחראים לבצע את העבודה בזהירות המצופה מהם ויש להטיל את מלוא כובד האחריות בעניין זה על המעביד. יצוין כי במקרים בהם העובד נהרג במהלך העבודה, בגין תאונת עבודה בלתי צפויה, ייתכן ורשלנותו של המעביד תעלה עד כדי עבירה פלילית של גרימת מוות ברשלנות.
בע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה מב(1) 415 נכתב כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על ביטחונו האישי שלו. למעשה, לא ניתן לדרוש מעובד לנהוג בזהירות ולבוא אליו בטענה שלא עשה די בכדי להישמר לנפשו. נהפוך הוא, יש להכיר בכך שדווקא בקרב עובדים טובים ומצטיינים מפעם בכל עת הרצון לעשות מלאכתם היטב, לשביעות רצון מעסיקים, ולשם כך הם אפילו מוכנים לקבל על עצמם סיכונים שונים".
אשם תורם
תביעות בגין תאונות עבודה מכוח פקודת הנזיקין, אשר מוגשות על ידי העובד הנפגע כנגד המעסיק, עלולות להתמודד לעיתים עם טענת "אשם תורם". אשם תורם הינה טענת הגנה נפוצה בנזיקין. במסגרת טענה זו, טוען הנתבע כי העובד נושא אף הוא באחריות לנזקיו, באופן מלא או חלקי. במילים אחרות, המעסיק מבקש מבית המשפט להתייחס ל"אשמתו התורמת" של העובד בקרות התאונה.
לדוגמא, עובד ותיק אשר היה אחראי על בטיחות במפעל, והיה אמור לפקח על כך שעמיתיו לעבודה מרכיבים משקפי מגן, נפגע בעינו בגין עבודה ללא משקפיים. במקרה זה, בית המשפט הטיל את האחריות על המעביד, אך לא התעלם מאחריותו של העובד וגזר מסכום הפיצויים שנפסקו עבורו אחוזי אשם תורם.
יודגש כי הטלת אשם תורם על עובד, בעקבות תאונת עבודה, נעשית במשורה ובצמצום. הלכה פסוקה היא כי יש להטיל על עובד אשם תורם רק במקרים בהם המעביד "מצליח להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן כזה שמעשיו, אשר נעשו מתוך החלטה חופשית (ולא במסגרת סיכוני העבודה), יצרו את הסיכון שגרם לפגיעה".
לדוגמא, עובד ביקש להחליף נורת פלורוסנט במקום עבודתו ונפל מהכסא. המעביד טען כי העובד נפל בשל רשלנותו, וזאת משום שהוא טיפס על כסא ולא על סולם, וכן משום שהאחרון לא פתח את החלון הסמוך בכדי לשפר ראייתו בחדר החשוך. בית המשפט קיבל טענות אלו וקבע כי 30% מנזקיו של התובע נגרמו לו בשל התנהגותו הרשלנית.
