פעמים רבות, נהגים אשר היו מעורבים בתאונת דרכים נמלטים מהמקום מבלי להשאיר פרטים. תאונות אלו נקראות תאונת פגע וברח. נפגעי תאונות פגע וברח זכאים אף הם לפיצויים בגין נזקי הגוף אשר נגרמו להם בעקבות התאונה. היות והם אינם יכולים לאתר את הנהג הפוגע ואו חברת הביטוח שלו, עליהם להגיש תביעתם כנגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. לא אחת, קרנית טוענת כי התובע לא הוכיח שנפגע בתאונת דרכים. במקרים אלו, מוטל על התובע לשכנע את בית המשפט בצדקת דבריו. הדברים מסתבכים והולכים כאשר לתאונה לא היו עדים נוספים מלבד התובע. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק דין אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט השלום בתל אביב.
יש לכם שאלה?
התובע, רווק בן כ-50 אשר גר עם הוריו. טען כי נפגע בתאונת פגע וברח בבת ים, בעת שרכב על אופניו. לתאונה לא היו עדים והתובע פונה לבית החולים לאחר שהזעיק את האמבולנס בכוחות עצמו. האם במקרה דנן עלה בידיו של התובע להוכיח את חבותה של קרנית לפצותו מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975?
התובע טען כי היות וקרנית טוענת כי מדובר בפיצוי הנטען במרמה, הנטל הרובץ עליה להוכיח טענותיה הינו כבד במיוחד. לדבריו, הסתירות בגרסתו בנוגע למועדי התאונה נבעו משימוש בסמים בעבר אשר פגע ביכולות הזיכרון שלו. התובע הוסיף כי הוא הציג ראיות חיצוניות לגרסתו כגון אישור האמבולנס, אישור מבית החולים וולפסון, תיעוד רפואי, עדותו במשטרה ואישור המשטרה הממוחשב.
קרנית: סתירות בגרסת התובע מעידות על העדר מהימנות בדבריו
קרנית טענה כי התובע לא הרים את הנטל הדרוש להוכיח את עילת התביעה כנגדה לפי סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים. ראשית, קרנית טענה כי היה בידיו של התובע, כנטען על ידו, מספר הרכב הפוגע, אך הלה לא עשה מאמצים סבירים על מנת לאתר את הנהג. כמו כן, לטענת קרנית, העובדה כי התובע נמנע מלהביא עדים אשר יתמכו בגרסתו עומדת לו לרועץ.
נטען כי עדותו של התובע לא התיישבה עם לוחות הזמנים הנטענים. היה באפשרותו של התובע (אשר הגיש את התביעה בסמוך למועד האירוע) להציג ראיות שונות לגבי פרטים אותם לא זכר (לדוגמא, פלט שיחות יוצאות). כמו כן, סתירות התגלו גם בנוגע לאופן התרחשות התאונה, האם הרכב הפוגע היכה בגלגל הקדמי של אופניו של התובע (כפי שנטען בתביעה), או בגלגל האחורי (כפי שנטען במשטרה).
משקלה של עדות יחידה של בעל דין
במקרה דנן, מדובר בתאונת פגע וברח ללא עדים. אי לכך, גרסתו של התובע הינה אפוא עדות יחידה של בעל דין אשר נבחנת בהתאם להוראות סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971. הלכה פסוקה היא כי נטל השכנוע רובץ על כתפיו של התובע והיות ומדובר בעדות יחידה של בעל דין, נטל זה כבד יותר ועליו להיתמך בראיות חיצוניות. בית המשפט ציין כי נפלו אי דיוקים שונים בגרסאותיו של התובע, אשר בהצטברותם הכוללת הפכו את גרסתו לבלתי מהימנה. נוסף על כך, לא הוצגו בפני בית המשפט האופניים ומנגנון הפגיעה, ולא היה ניתן לעמוד על מקורם ו/או גורלם.
לגבי בעיות הזיכרון של התובע, לא הוצגה חוות דעת רפואית התומכת בטענה זו. במקרים בהם מדובר בטענה שבמומחיות, בית המשפט נעדר הכלים לבחון את נכונותה ללא חוות דעת מקצועית. "מצאתי כי גרסתו של התובע שלפניי איננה סדורה ומהימנותה לוקה בחסר", נכתב בפסק הדין, "סתירות רבות נפלו בפרטים מהותיים כגון מקום הפגיעה, הזמן אשר חלף מקרות האירוע ועד להגעת האמבולנס, הצגת האופניים, נתוני עדים שהיו במקום ואי נטילת פרטיהם, קיומו של מספר רישוי בידיו וחרף זאת תביעתו את קרנית - התנהלות זו עמדה בעוכריו של התובע". בסופו של היום, בית המשפט קבע כי דין התביעה להידחות וזאת בשל חוסר יכולתו של התובע להרים את הנטל הכבד אשר הונח על כתפיו – הוכחת תאונת פגע וברח כאשר אין עדים בסביבה.
