ת"א 23026-08-10
נפגעי תאונות דרכים מבינים לעיתים רק בשלב מאוחר כי הם זכאים לפיצויים. לדוגמא, פעמים רבות, נפגעים אינם פונים לקבלת טיפול רפואי, וזאת משום שהם סבורים כי פציעתם אינה רצינית. עם זאת, לא אחת, מתברר כי הפציעה אכן מצריכה טיפול רפואי, והטיפול הרפואי מאבחן נזקים שונים – זמניים ותמידיים.
יש לכם שאלה?
במידה והייתם מעורבים בתאונת דרכים, אחד הדברים החשובים ביותר שעליכם לעשות הוא לקחת את פרטיו של הנהג המעורב/הפוגע. אי נטילת הפרטים הנ"ל עלולה לאיין את זכותכם לפיצויים. להלן דוגמא למקרה כאמור. מדובר בתביעה לאחר תאונת דרכים אשר הוגשה כנגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. תביעות נגד קרנית מוגשות - בין השאר - כאשר מדובר בתאונות בהן זהות הנהג אינה ידועה.
סעיף 12 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, עוסק בתפקידה של קרנית. סעיף זה מגדיר את תפקידה של הקרן באופן הבא – לפצות נהגים אשר נפגעו בתאונות דרכים וזאת כאשר זהות הנוהג ברכב אינה ידועה, או לפצות נפגעים כאשר לנוהג הרכב הפוגע לא היה ביטוח לפי פקודת הביטוח (או שהביטוח לא כיסה את החבות הנדונה).
הנהג עצר, שאל לשלומו של הנפגע, ונסע מהמקום - פרטים לא הוחלפו
במקרה הנ"ל, אשר הונח לפתחו של בית המשפט השלום בתל אביב, השופט נדרש לבחון את זכאותו של צעיר לפיצויים בגין תאונת דרכים בה הוא נפגע ברחוב יפו בעיר. התובע טען כי הוא רכב על אופניים ולפתע פגע בו רכב שהגיח מאחור. לדבריו, נהג הרכב עצר, יצא לדרוש בשלומו, ולאחר מכן המשיך בנסיעתו מבלי שהשניים החליפו פרטים.
ב"כ התובע טען כי קרנית צריכה לפצות את מרשו בגין נזקיו וזאת משום שזהות הנוהג אשר היה אחראי לתאונה לא הייתה ידועה. קרנית טענה, מנגד, כי התובע לא השקיע מאמץ ושקידה לאתר את הנהג הפוגע ועל כן אין היא חבה בנזקיו. קרנית הפנתה אפוא לפסק דין אשר ניתן ברע"א 3909/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שרה קורן (פורסם בנבו, 03.11.09). במקרה זה, בית המשפט העליון דן בתביעתו של אדם אשר נפגע בתאונת דרכים ואשר לא ידע את פרטיו של הפוגע. בית המשפט העליון פסק כי זכותו של הנפגע לפיצויים באירועים כגון דא תלויה ב"מאמץ ושקידה לאיתור הנהג". השופט ריבלין הגדיר זאת באופן הבא – לפני שקרנית תחויב בפיצויים, מוטל על הנפגע להוכיח את זכותו לפיצויים.
לא מדובר בתאונת "פגע וברח"
במקרה דנן, בית המשפט ציין כי לא היו עדים לתאונה, התיעוד הרפואי בעניינה לא היה מיידי, ובתיעוד הראשון אף לא הוזכרה הפגיעה של הרכב. כמו כן, מדובר היה בעדות יחידה של בעל דין (על כל המשמע מכך). בית המשפט בחן את טענותיו של התובע וקבע כי דין תביעתו להידחות. ראשית, צוין כי לא מדובר בתאונת "פגע וברח" וזאת משום שהתובע העיד כי הנהג לא ברח אלא עצר וביקש לדרוש בשלומו. יתרה מכך, התובע אף הודה כי הנהג הפוגע הציע לו את פרטי הביטוח. כמו כן, בית המשפט עמד על כך שהתובע הינו בגיר אשר היה יכול לדעת את משמעות חשיבותם של פרטי הביטוח. בנוסף, נקבע כי פגיעתו בתאונה לא הייתה כה חמורה עד כי ניתן לטעון שהוא לא היה מסוגל מבחינה פיסית ו/או נפשית לבקש את הפרטים האמורים.
בית המשפט העליון, בעניין קורן, קבע כי על מנת שאדם יוכיח את זכאותו לפיצויים מקרנית, במקרה בו הוא היה יכול ליטול את פרטי הנהג הפוגע אך נמנע מלעשות כן מסיבה סובייקטיבית, יש להוכיח כי ה"סיבה הסובייקטיבית" הייתה "סבירה בנסיבות המיוחדות של המקרה". ב"כ התובע טען כי הנסיבות המיוחדות במקרה זה היו כי "התובע שרה בהלם לאחר התאונה". בית המשפט דחה טענה זו מכל וכל. "התובע סירב ודחה את הצעת הנהג הפוגע לעזרה ולפרטים, פנה לעזרה רפואית לאחר מספר ימים בלבד, ולא נקט בכל פעולה לאיתור הנהג גם לאחר האירוע", נכתב בפסק הדין, "בעניין זה, יש לציין כי התובע ראה את הנהג, את הרכב בו הוא נהג, וכן כי הנהג הפוגע הזדהה בפני שוטר שהיה במקום".
.png)
