בעל לשעבר חויב בתשלום הכתובה של אשתו במסגרת הליכי גירושין. במקביל, הבעל היה נתון תחת הליכי פשיטת רגל וניתן לו צו הפטר מחובותיו. האישה טענה כי חוב הכתובה הינו כחוב מזונות ועל כן צו ההפטר לא חל עליו. מנגד, הגבר טען כי החוק מבחין באופן ברור בין הכתובה לבין המזונות ועל כן חוב הכתובה הינו בר הפטר.

 

יש לכם שאלה?

פורום פשיטת רגל


מדובר במקרה בו בית הדין הרבני קבע כי בעל ישלם לאשתו את כתובתה בעת הגירושין. סכום הכתובה עמד על 180,000 שקלים. הבעל לא עמד בתשלום המזונות והכתובה והאישה ניהלה כנגדו הליכים בהוצאה לפועל, הן בגין מזונותיה והן בעבור כתובתה. בינתיים, הבעל נכנס להליכי פשיטת רגל אשר הסתיימו עם קבלת צו הפטר.


במסגרת הליכי פשיטת הרגל, אשר התנהלו בבית המשפט המחוזי, האישה חזרה וטענה כי יש להוציא את חוב הכתובה מיתר החובות וזאת משום שאין עסקינן בחוב בר הפטר (בדומה למזונות). גרושתו של החייב טענה למעשה כי הכתובה, מתוקף היותה מסמך המוענק לה תחת חופתה, מפרטת את חובותיו של הבעל לאשתו במסגרת הנישואין לרבות החובה לזון אותה. מכאן, מצאה האישה את הקשר שבין הכתובה ובין המזונות.

 

שוני מובהק בין כתובה ומזונות


הגבר טען מנגד כי קיים שוני מובהק בין כתובה לבין מזונות וזאת משום שחובתו של בעל לזון את אשתו יונקת ממקורות סוציאליים וחבות מוסרית. זאת לעומת חוב הכתובה, לשיטתו, אשר הינו "חוב כספי רגיל". הבעל וב"כ הדגישו כי רשימת החובות שהינם ברי הפטר הינה רשימה מצומצמת וסגורה, וחוב הכתובה אינו מצוי בה.


בית המשפט קבע כי חוב כתובה, בניגוד לחוב מזונות, הינו חוב בר הפטר. השופט, חגי ברנר, קבע כי המחוקק הכיר במעמדו המיוחד של חוב המזונות (אשר נועד להבטיח את תשלום המזונות לזכאים להם גם על חשבון הנושים האחרים). כמו כן, נקבע כי גם המחוקק הבחין הבחנה מהותית בין חוב אשר מקורו במזונות לבין חוב שמקורו בכתובת נישואין. בפסק הדין הודגש כי הזכות למזונות לא נובעת מהצורך להרתיע בעלים מפני הרצון לגרש את נשותיהם (כמו הכתובה) וכי היא איננה חוב על בסיס חוזי המוסכם וידוע מראש על הצדדים.