(חי') 18005/07| תא (חי') 18005-07
החשיפה לאסבסט הייתה נפוצה במפעלים לפני כבר יותר מ-100 שנה. עם זאת, הסכנה שבחשיפה לחומר הנ"ל התגלתה באופן ממשי רק בשנות ה-60 של המאה ה-20. תביעות רבות הוגשו ברחבי העולם על ידי עובדים שנחשפו לאסבסט במהלך עבודתם. בארצות הברית לבדה, הדיון המשפטי סביב האסבסט הקיף למעלה מחצי מיליון תובעים ויותר מ-6,000 נאשמים.
יש לכם שאלה?
להלן דוגמא למקרה בו אדם נפטר ממחלת הסרטן יותר מ-20 שנה לאחר חשיפתו לחומר המסוכן במהלך עבודתו. בית הדין לעבודה נדרש לבחון האם אלמנתו של המנוח תוכל להטיל אחריות לפטירת בעלה על מעסיקו בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 (וזאת כאשר המנוח נפטר בשנת 2004).
מדובר בתביעה אשר הוגשה על ידי אלמנתו של מנהל רכש בחברה שעיסוקה בייצור כימיקלים לתעשייה ודשנים לחקלאות. המנוח עבד בחברה במשך שש שנים. עבודתו כללה טיפול ברכישת חומרי הגלם והתקשרות עם קבלנים. בסופו של היום, כתוצאה מחשיפה לאסבסט, המנוח לקה במחלה ממארת אשר הביאה לפטירתו. אלמנתו של המנוח טענה כי החל משנת 2002 החל בעלה לסבול מעייפות בלתי מוסברת. בדיקות אשר נערכו לו בעקבות הסממנים הנ"ל, הצביעו על כך שהאחרון לקה במחלה ממארת – מזתוליומה של קרום הריאה. מדובר במחלה אשר הקשר הסיבתי בינה לבין חשיפה לאסבסט הוכר בספרות הרפואית.
טיעוני הצדדים
התובעת טענה כי אין לשלול את הקשר שבין העבודה לבין פרוץ המחלה, וזאת למרות שמדובר במרחק של כשני עשורים. בכתב התביעה נטען למעשה כי תקופת "החביון" של מחלת הסרטן הנ"ל הוכרה בספרות הרפואית כארוכה והוכח במספר מחקרים שהיא יכולה להתפרץ גם שנים רבות לאחר החשיפה לאסבסט.
החברה הודתה כי בתקופת עבודתו של המנוח היו פרושים בחצריה מבני אסבסט, כפי שהיה במקומות רבים בארץ. לטענתה, מדובר היה במבנים אשר הוקמו בטרם נודעה הסכנה הטמונה בחומר הנ"ל. עם זאת, החברה טענה להעדר חבות וזאת מחמת מספר טעמים:
- המנוח היה עובד ניהולי ולא עובד אסבסט.
- המחלה הייתה יכולה לפרוץ כתוצאה מגורמים אחרים מלבד חשיפה לאסבסט.
- גם אם המנוח לקה במחלתו בשל חשיפה לאסבסט, הרי שזה לא היה במסגרת עבודתו. המנוח "נחשף" לאסבסט בצורתו המוצקה ולא שאף במהלך עבודתו את סיביו של החומר המסוכן.
- גם אם יוכח שהמנוח לקה באסבסט כתוצאה מעבודתו, לא קמה חובה כלפי החברה בשל הפער שבין מועדי החשיפה לאסבסט ובין כניסתן לתוקף של הוראות החוק הרלבנטיות.
בית המשפט: "רשלנות החברה הוכחה"
בית משפט השלום בחיפה, אשר לפתחו הונחה התביעה, קבע כי האלמנה הוכיחה את חבותה ורשלנותה של החברה הנתבעת. אי לכך, נקבע כי האחרונה זכאית לפיצויים בשל פטירתו של המנוח כתוצאה מהחשיפה לאסבסט בעבודתו. באשר לתפקידו הניהולי של המנוח, בית הדין לעבודה קבע כי מהראיות אשר הוצגו בפניו, בעלה של התובעת נחשף לאסבסט במהלך עבודתו (חרף תפקידו). בפסק הדין הודגשו עדותם של מספר עדים אשר עבדו עם המנוח בתקופה נשוא התובענה. לדוגמא, נקבע כי התובע היה אחראי גם על ההתקשרות עם הקבלנים החיצוניים אשר ביצעו עבודות תיקון שונות בגגות האסבסט במחסני החברה. לא אחת, תיקונים אלא נעשו על ידי שבירת הלוחות, דבר אשר יצר שברים ואבק אסבסט במתחם כולו.
"הוכח לפנינו כי המנוח, חרף תפקידו הבכיר, היה נוהג להסתובב במחסנים באופן שגרתי. כמו כן, הוכח כי פוטנציאל החשיפה של המנוח לסיבי האסבסט במסגרת העבודה היה הרבה מעבר לזה שבאוכלוסיה הכללית", נכתב בפסק הדין, "ברור שלא בכל פעם שהמנוח ביקר במחסן נשבר במקום לוח אסבסט (או הושלך מגובה או נוסר). עם זאת, ברור אפוא כי גם ההיארעות של סיבי אסבסט באוויר בתקופת תעסוקת המנוח, בפרט באיזור המחסנים, אך לא בהכרח רק שם (יש הרי רוחות ומשבי אוויר), היתה גבוהה יותר בממוצע יומי שנתי מאשר באיזורים בהם לא נשברו או נוסרו לוחות אסבסט".
בית הדין לעבודה קבע כי הוכח בפניו, על בסיס חוות דעתם של המומחים משני הצדדים, כי התקיים הקשר הסיבתי הרפואי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלתו של המנוח. נקבע גם כי הצטברו יסודותיה של עוולת הרשלנות. בית המשפט ציין כי אם החברה לא הייתה יכולה למנוע באופן מוחלט את החשיפה של עובדיה לאסבסט, וגם אם החקיקה הרלבנטית בעניין נכנסה לתוקפה שלוש שנים לאחר סיום עבודתו של התובע, הסיכון מאחורי החשיפה לחומר המסוכן היה ידוע זה מכבר (וכבר מתחילת שנות ה-60). אי לכך, נקבע כי החברה הייתה צריכה, לכל הפחות, לדאוג שעובדיה יפרקו את לוחות האסבסט בזהירות וימנעו ככל הניתן משבירתם, ניסורם או הטלתם לרצפה מגובה רב. זאת ועוד, במהלך שנות העבודה של המנוח, החברה לא הגישה דו"חות ניטור אשר היו יכולים להעיד כי החשיפה הייתה לכל היותר ברף המותר.
