ע"פ 3676/11
סכסוכי שכנים בבתים משותפים עלולים להוביל פעמים רבות לתגרות ידיים וקטטות. לא אחת, בעקבות הקטטה, מוגש כנגד אחד השכנים כתב אישום. להלן דוגמא למקרה בו אדם זוכה מחמת הספק מכתב אישום שהוגש כנגדו בעקבות סכסוך שכנים, וזאת לאחר שלנגד עיניו של בית המשפט עמדו שתי גרסאות סותרות, אחת של הנאשם ואחת של המתלונן.
יש לכם שאלה?
על פי עובדות כתב האישום, המתלונן הגיע ביום האירוע לביתו והבחין בכך ששכנו - הנאשם - הניח על המדרגות המשותפות ארגזי קרמיקה. היות והארגזים חסמו את המעבר, המתלונן ביקש מהנאשם להזיז אותם. בין השניים התפתח וויכוח אשר נטלו בו חלק גם אשתו ואמו של המתלונן. בכתב האישום נטען כי במהלך הוויכוח הנאשם נטל חתיכת קרמיקה, תקף את המתלונן, ולאחר שזה נפל על הרצפה, הוא המשיך להכות אותו ברגלו ובצווארו. כתוצאה מהאירוע, נגרמו למתלונן נזקים גופניים (אחת מצלעותיו נשברה והוא סבל מקרע בטחול). כתב האישום ייחס לנאשם עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
בפני בית המשפט המחוזי עמדו למעשה שתי גרסאות מנוגדות. מצד אחד, לפי גרסת התביעה, המתלונן ועדים רבים (לרבות בנו, אחיו ואשתו) העידו כי הם ראו את הנאשם נוטל חתיכת קרמיקה ומכה באמצעותה את המתלונן. מנגד, הנאשם טען כי המתלונן נפגע מחתיכת קרמיקה אשר הושלכה על ידי אמו. הנאשם הוסיף וטען כי גרסאות עדי התביעה היו מגמתיות וניכר כי כל אחד מהעדים ניסה באופן אחר "לטשטש את מעורבות האם באירועים".
בית המשפט המחוזי מעדיף גרסה אחת על פני השנייה
בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם לאחר שנקבע כי "גרסת ההגנה לא התיישבה עם כלל העדויות בתיק". השופט אמנם הדגיש כי עדויות התביעה היו "מגמתיות, סותרות אחת את השנייה וממזערות את חלקם של המעורבים למען ההליך המשפטי". עם זאת, נקבע כי הן היו "הגיוניות יותר מעדויות ההגנה". השופט קבע כי לא היה זה סביר שאימו של המתלונן, אשר עמדה במרחק רב מהנאשם כאשר היו אנשים נוספים ביניהם, פגעה בבנה פגיעה כה חמורה.
בית המשפט קבע כי לאחר בחינת נזקי הגוף שנגרמו למתלונן, סביר להניח שהפגיעה הייתה תוצאה של תקיפה מטווח אפס ולא תולדה של זריקת חפץ מרחוק. הנאשם הגיש ערעור על הכרעת הדין לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בחן את טענות הצדדים וקבע כי דין הערעור להתקבל. אי לכך, נקבע כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.
ספק סביר במשפט פלילי וזיכוי הנאשם בעליון
הוכחת אשמה במסגרת המשפט הפלילי צריכה להיות מעבר לכל ספק סביר. הלכה פסוקה היא כי מדובר בכלל החשוב והבולט ביותר מבין הכללים המשפטיים בתחום הפלילי. חובת הפגת הספק הסביר זכתה במרוצת השנים לעיגון משפטי עלי ספר עם חקיקתו של החלק המקדמי לחוק העונשין. כיום, חוק העונשין קובע באופן מפורש כי אדם לא יישא באחריות פלילית זולת אם אחריותו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. תיקון זה לחוק העונשין, אשר נעשה בשנת תשנ"ד לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הינו בעל חשיבות משפטית והיסטורית. דהיינו, הכתמת פלוני בהרשעה פלילית איננה יכולה להתקבל אלא לאחר עמידה ברף גבוה באופן מיוחד.
במקרה דנן, בית המשפט העליון קבע כי כאשר עומדות בפניו שתי גרסאות עובדתיות אשר סותרות האחת את רעותה, שומה של השופט שלא להתפתות ולבחור ב"גרסה הנראית לו אמינה יותר". אכן, קיומן של גרסאות סותרות איננו מעיד בהכרח על ספק סביר. עם זאת, העדפת גרסה אחת על האחרת צריכה להיות מעוגנת ומנומקת כדבעי. במסגרת פסק הדין הובאו דבריו של השופט אדמונד לוי אשר התייחס לכך בפסיקתו באופן הבא: "במקרים בהם בית המשפט בוחר להרשיע אדם בפלילים על בסיס העובדה שגרסת התביעה נראתה לו סבירה יותר, טמונה בכך סכנה גדולה להיווצרות בלבול וגלישה אל עבר נטלי הוכחה הנהוגים במשפט האזרחי".
