ת"א 49702-90-11
משקיעים ישראלים רכשו נכסי מקרקעין באמצעות חברות זרות המאוגדות בתאילנד, קנדה, רומניה, ארה"ב וקוסטה ריקה. בשלב מסוים, בעקבות טענות שונות כנגד החברות הזרות, המשקיעים הגישו כנגדן תביעה בסך של כ-20 מיליון שקלים. המשקיעים ביקשו במסגרת תביעתם לבטל את החוזים שנחתמו עם החברות הזרות, וכן להורות לנתבעות לפצות אותם בגין נזקיהם ולהשיב להם את כספי השקעתם.
בכתב התביעה נטען כי הנתבעות הוליכו שולל את התובעים וזאת במטרה אחת - לגזול את כספם. לטענת התובעים, החברות הזרות הציגו בפניהם מצג שווא לפיהם הכדאיות הכלכלית אשר הייתה מקופלת בעסקאות הינה משמעותית. למעשה, התובעים טענו כי הם התקשרו בחוזים המדוברים על סמך מצג השווא שניתן להם.
יש לכם שאלה?
החברות הזרות מיהרו להגיש בקשה לעיכוב הליכים וזאת בטענה כי התביעות היו צריכות להיות מונחות בפני בתי המשפט בחו"ל. בכתב ההגנה, הנתבעות הפנו את בית המשפט לסעיף תניית שיפוט כאמור בחוזי ההתקשרות. התובעים דחו טענה זו מכל וכל. לדבריהם, תניית השיפוט בחוזים הייתה "תניית שיפוט מקבילה". דהיינו, תניית שיפוט אשר לא שללה את סמכותו של בית המשפט הישראלי אלא נקבעה במקביל אליה. כמו כן, מעבר לכך, נטען כי גם אם תניית השיפוט הייתה בלעדית, הרי שעסקינן בתנאי מקפח בחוזה אחיד (שיש לבטלו).
פרשנות כנגד המנסח
בית המשפט קבע כי דין הבקשה לעיכוב הליכים - להידחות. השופט, חגי ברנר, קבע כי לכאורה תניית השיפוט העניקה סמכות ייחודית לערכאות הזרות, וזאת גם נוכח מהות העסקה אשר נגעה לרכישת נדל"ן בחו"ל. עם זאת, בעת ניסוח החוזה, החברות הזרות "לא שללו באופן מפורש את סמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בתובענות הדדיות בין הצדדים". אי לכך, והיות ונקבע כי תניית השיפוט במקרה דנן העלתה מחלוקת פרשנית, היה מקום לקבוע כי יש להחיל את הכלל של ה"פרשנות כנגד המנסח".
דהיינו, במקרים בהם שני צדדים מתקשרים בחוזה, ואחד מהם עורך את החוזה ומחתים את חברו, סעיפים במסמך הנתונים לפרשנות יזכו לפרשנות המטיבה עם הצד שלא ניסח את ההסכם. דהיינו, האחריות במקרים כגון דא תונח על כתפיו של המנסח. במקרה דנן, נקבע כי פרשנות זו הובילה בהחלט לקביעה כי עסקינן בתניית שיפוט מקבילה.
למעלה מכך, בית המשפט קבע כי תניית השיפוט הייתה יכולה להתבטל גם בשל היותה מקפחת. נקבע כי תניית שיפוט זר בחוזים אחידים יכולה בהחלט להיתפס כתנאי מקפח. במקרים בהם מנסח חוזה מכניס למסמך סעיף המעניק סמכות בלעדית בנוגע למקום שיפוט תביעות עתידיות, חזקה על התנאי הנ"ל שהינו מקפח. "בפרט במקרה שלפניי", כתב ברנר בפסק הדין, "כאשר מדובר במשקיעים אשר כולם אזרחים ישראלים הגרים בישראל, ואשר חתמו על החוזים בישראל". אילוץ צדדים לחוזה לכתת רגליהם לערכאות בחו"ל עלה כדי תנאי מקפח, מקל וחומר כאשר מדובר בחוזים אחידים.
