בג"צ 3989/11


זכות הציבור לדעת הינה אחת מהזכויות החשובות והבסיסיות ביותר במשטר הדמוקרטי. הרציונאל העומד מאחורי זכות זו הינו כי הציבור הוא הריבון אשר ממנה את נבחריו, ועל כן הוא רשאי לערוך לאחרונים "דין וחשבון" באשר למעשים שונים המבוצעים על ידם. פעמים רבות, זכות הציבור לדעת, בדומה לכל זכות חוקתית אחרת, עלולה להתנגש עם אינטרסים מנוגדים. למשל, ביטחון המדינה. להלן דוגמא למקרה כאמור.

 

יש לכם שאלה?

פורום משפט מנהלי, עתירות, בג"צ ורשויות מקומיות


מדובר בעתירה לחשיפת פעולות שבוצעו על ידי הווקף בהר הבית בירושלים. הפעולות נחשפו במסגרת דו"ח שהוכן על ידי מבקר המדינה. עמותה המשתייכת לימין הפוליטי בישראל ביקשה לחשוף את הדו"ח במלואו. המדינה והמבקר טענו כי די בחשיפת עיקרי הדו"ח, וחשיפת מלוא הפרטים עלולה להביא לפגיעה בשלום הציבור ו/או במדינה. כיצד הכריע בית המשפט?


בית המשפט העליון קבע כי חוות דעתו של השופט (בדימוס) מיכה לינדרשטראוס, מבקר המדינה לשעבר, בנוגע לעבודות שבוצעו בהר הבית בשנים 2001-2007 על ידי הווקף, לא תיחשף במלואה. מדובר בהחלטה שהתקבלה במסגרת דחיית עתירתה של עמותת "נאמני הר הבית". העותרים ביקשו מבית המשפט להורות למבקר המדינה לחשוף את הדברים אך גורמים שונים במערכת השלטונית טענו כי יהיה בכך כדי סכנה לציבור בשל רגישות האזור. בין המתנגדים לחשיפת חוות הדעת במלואה היה ניתן למצוא לא רק את מבקר המדינה אלא גם את משרד החוץ, משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון. שירות הביטחון הכללי, לעומת זאת, טען כי אין מניעה לחשוף את הדו"ח במלואו.
 

זכות הציבור לדעת, מאי?


מדובר בסוגיה אשר עסקה במהותה של זכות הציבור לדעת. ברור אפוא כי זכות זו נחשבת לאחת מהאושיות המרכזיות היושבות בבסיסו של המשטר הדמוקרטי התקין. הנשיא שמגר, בבג"ץ 1601/90 (עניין שליט), עמד על כך בכותבו כי רק גילוי פרטים אודות סוגיות אשר עומדות על סדר היום החברתי והמדיני יכול לאפשר את קיומו של תהליך דמוקרטי בריא. שמגר הוסיף כי חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מהמבנה של החברה הדמוקרטית נעוץ במודעות ציבורית ודעת קהל חופשית באשר לנעשה במערכות השלטון. אי לכך, שומה על השלטון לשתף את הציבור בשקיפות מלאה במעשים הנעשים על ידו.


חיסיון על נתונים ומסמכים מסוימים יכול לפגוע בעיקרון זכות הציבור לדעת רק במקרים חריגים בהם יוכחו - טעמים של יחסי חוץ, ביטחון המדינה או חשש מפני פגיעה בעניין ציבורי מהותי. במקרה דנן, השופט דנציגר הצטרף לדבריו של שמגר וכתב כי "באין מידע, לא יכולה להתקיים דעה, וללא דעה - אין ביטוי". בפסק הדין הודגש הקשר הבל ינותק בין הזרמת מידע מהרשויות לציבור לבין ביקורת אפקטיבית.
עם זאת, כפי שצוין לעיל, ישנם אינטרסים מסוימים המאפשרים סטייה מעיקרון-על זה של זכות הציבור לדעת. במקרה דנן, בית המשפט העליון קבע כי הוכח בפניו שהיו קיימים אינטרסים שהצדיקו את התרת פרסומה של חוות הדעת רק בנוגע לעיקריה ולא במלואה. דהיינו, הודגש כי האינטרס אשר עמד על הפרק כנגד זכות הציבור לדעת היה יחסי החוץ של מדינת ישראל וביטחון המדינה. בית המשפט קיבל אפוא את הנימוקים שהוצגו לו על ידי הגורמים שהתנגדו לפרסום.


הודגש כי הנימוקים התבססו בעיקרם על הרגישות המיוחדת העוטפת את האתר נשוא חוות הדעת - הר הבית. השופטים הוסיפו כי אין ספק שמדובר בשיקולים מדיניים ופוליטיים כבדי משקל, וזאת נוכח אופייה של הסוגיה. השופט דנציגר כתב בהחלטתו כי החלטת הוועדה להותיר את חלק הארי של חוות הדעת חסוי הייתה תולדה של דיונים מעמיקים רבים ולא נפל במקרה דנן פגם מנהלי שהצדיק את התערבותה של הערכאה המשפטית. עם זאת, בג"צ קבע כי אין להטיל הוצאות משפט על העותרים.