האם ערב הוא לקוח?

מאת: עו"ד גלעד נרקיס

סוגיה זו עברה שינויים רבים בפסיקה - בפסק-דין אזולאי נ’ בנק עצמאות[2] נפסק כי ערב הוא לקוח של הבנק, שכן הערבות יוצרת קשר משולש בין הנושה, החייב והערב. עיקר הקשר הוא השירות שנותן הבנק לחייב, היינו - ההלוואה.

 דעת המיעוט גרסה כי ערב לא יכול להיחשב לקוח, שכן ההלוואה ניתנת במישרין לחייב, ורק לו.

לא תמיד, לערב יש אינטרס בהלוואה. להפך, לעיתים הוא חותם רק בתור "טובה". למרות זאת, נמצא פסיקת ערכאות נמוכות יותר, אשר מצאו כי ערב אינו לקוח. למשל, פסק-דין לאור נ’ בנק איגוד[3]. באותו זמן, בית-המשפט העליון, המשיך להתחבט בשאלה זו.

בפסק-דין ליפרט נ’ טפחות בנק למשכנתאות[4], נדון מקרה בו עולה חדש מצרפת, אשר פגש כאן בארץ את האחים נקש, ששכנעו אותו לחתום על ערבות להלוואות שהם קיבלו לשם רכישת דירות מבנק טפחות.

סוכם כי הביטחון הראשי להלוואות תהיה משכנתא על הדירות. בסופו של דבר לקחו האחים נקש את כספי ההלוואות, לא קנו בו דירות וברחו עמו לחו"ל. הבנק פנה לליפרט כערב. ליפרט התבסס על חוק הבנקאות (שירות ללקוח) ותבע את הבנק בהסתמך על החוק.

בית-המשפט נדרש לשאלה הראשונית, האם הערב ייחשב כלקוח, זאת משום שהחוק חל רק על לקוח. בית-המשפט פסק שהערב איננו לקוח של הבנק, וזאת מכמה טעמים: הערב לא מקבל שירות מן הבנק, לא במישרין ולא בעקיפין.

הערב הוא בעל עניין בשירות שנותן ללקוח ותו לו.

המחוקק נקט בלשון "לקוח", שהוא מונח מצומצם מאוד. כוונת המחוקק היתה לצמצם את החוק רק למקבלי שירות.

תכלית החוק היא הגנה על לקוחות שהם אלה החשופים לפגיעה מצד הבנקים. הערב איננו חשוף לפגיעה מן הבנק. לכן הוא אינו ראוי להגנה על-ידי החוק, שהרי בעיותיו הפוטנציאליות אינן מיוחדות לו בגדר ערב.

אם נטיל אחריות על הבנק כלפי ערבים, נטיל מעמסה כבדה על כתפיהם.

נקבע, אם כן, כי הערב איננו לקוח, וכפועל יוצא חוק הבנקאות לא חל, ולכן תביעת ליפרט נדחתה[5]. יחד עם זאת, ראוי לתת את תשומת-הלב לדעת המיעוט שניתנה על-ידי הנשיא שמגר (כתוארו אז), אשר קבעה כי ערב נחשב לקוח לצורך החוק.

ערב הוא חלק מן העסקה הכוללת, ומטרת החוק היתה להגן על כלל הציבור במגעיו עם המערכת הבנקאית. לעיתים דווקא לקוח עקיף כדוגמת ערב, עלול להיפגע יותר מאשר הלקוח הישיר. וכך הוא אומר:

"…התכלית העיקרית שאותה בא חוק הבנקאות (שירות ללקוח) להשיג היתה, כאמור לעיל, הגנה על הציבור הבא במגע עם המערכת הבנקאית. הדבר נעשה בדרך של קביעת חובות ונורמות התנהגות מפורטות (ראה סעיפים 3 ו-4 לחוק) ועל-ידי הסמכת הגורמים המקצועיים (כדוגמת נגיד בנק ישראל) לקבוע כללי התנהגות במגזרים מסוימים. (ראה סעיפים 5 ו-8 לחוק), כאשר הפרת החובות עשויה להצמיח חבות הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי.

בכך ביקש המחוקק להבטיח, כי הבנקים ינהגו בהגינות מרבית בפעולותיהם, וכי יכולתם לעשות שימוש לרעה בכוחות הניכרים המסורים להם תרוסן ותוגבל… התקשרויות רבות, אשר התאגידים הבנקאיים צדדים להן, הן "התקשרויות המוניות" (MASSCONTRACTS) - היינו, בנקים כורתים מספר רב של חוזים מסוגים מסוימים, דוגמת חוזי ערבות… מורכבותם של חוזים בנקאיים והקושי בהבנתם הביאו את המחוקק לאמץ בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) גישה, לפיה מוטלת על התאגידים הבנקאיים החובה לפעול ולהתערב, על-מנת למנוע מצב שבו הלקוח ייטול על עצמו התחייבויות אשר אין הוא מבין את טיבן ומהותן, חובה זו קבועה הן בסעיף 3 לחוק, האוסר על הטעיה "בעניין מהותי", והן בסעיף 5 לחוק, שמכוחו הוחקו כללי הבנקאות (שירות ללקוח)(גילוי נאות ומסירת מסמכים) שהוזכרו לעיל, ובהם מוטלות על הבנק חובה לעשות גילוי נאות של פרטים מהותיים וכן החובה לעשות חוזים מסויימים בכתב.

ההיגיון העומד בבסיס מדיניות חקיקתית זו, המרחיבה את החובות החלות על בנקים מעבר למתחייב על-פי דיני החוזים… אלמנט נוסף אשר הביא לאימוץ ההסדר שבחוק הבנקאות (שירות ללקוח) הינו העוצמה הרבה אשר בידי הבנקים.

עוצמה כלכלית זו מונעת מן הלקוח, במקרים רבים, יכולת להתמודד עם הבנק כשווה, יוצרת פער ממשי בין כושר המיקוח של הלקוח ובין זה של הבנק ומאפשרת לבנק להכתיב את תנאי ההתקשרות מבלי שניתן יהיה לשנותם או להשמיטם (ראה הדיון בכנסת על הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, ד"כ 90 (תשמ"א) (867-868).

בנסיבות אלה נדרשת התערבותו של המחוקק על-מנת לאזן את יתרון העוצמה של הבנקאי. החקיקה הצרכנית, לרבות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), היא אחד המכשירים המרכזיים להשגת מטרה זו… לעוצמה של הבנק היבט נוסף: על-פי סעיף 21 לחוק הבנקאות (רישוי) מי שאינו תאגיד בנקאי מנוע מלעסוק בקבלת פקדונות כספיים ובמתן אשראי כאחד.

ייחוד הכוח לתאגידים בנקאיים לשלב פעולות אלה בעיסוקיהם מקנה לתאגידים אלה כוח ניכר, שכן הוא מספק להם מקורות כספיים זמינים בהיקף גדול ביותר, שבהם הם רשאים להשתמש לצורכי הפקת רווחים בדרך של מתן אשראי (ראה ד"כ 91 (תשמ"א) 2388-2389).

כוח זה, שהוא "מעין מונופוליסטי", המוענק לבנקים על-פי הדין, מחייב קיומן של ערבויות חוקיות, אשר יגבילו את היכולת לעשות בו שימוש לרעה ויחייבו את הפעלתו באופן הוגן וסביר. לעניין זה ניתן לראות את הדינים הקבועים בחוק הבנקאות (רישוי) ובחוק הבנקאות (שירות ללקוח) כמכלול קוהרנטי אחד ושלם, באופן שהתמונה המצטיירת היא של מעין "עסקה" דו-צדדית: בצד הזכות, זוכים התאגידים הבנקאיים ליתרונות המיוחדים להם, ולהם בלבד.

בצד החובה, כפופים התאגידים הבנקאיים למערכת חובות מיוחדת המונעת מצב שבו ישתמשו בכוחם הרב באופן שיפגע בציבור לקוחותיהם. מערכת החובות קובעת מסגרת נורמאטיבית נאותה לניהול התקין של הפעילות הבנקאית. שיקולים אלה תומכים בעמדה, שלפיה יש לפרש את חוק הבנקאות (שירות ללקוח) כחל על ערבים; מבחינת היכולת לעמוד מול עוצמתו של הבנק ולהתמודד עמו כשווה, אינני רואה הבדל בין הערב ובין כל לקוח אחר גם מבחינת הנסיבות שנוצרו על-ידי ייחוד הפעולות שהוענק לבנקים…"

"התכלית החקיקתית שבבסיס חוק הבנקאות - נועדה להגן על כל אלה הנזקקים בדרך כלשהי לשירות הבנקאי, וכאלה הם ההסדרים המקבילים אשר אומצו בשיטות המשפט של ארצות הברית ואנגליה. השופט שמגר מגיע באמצעות תורת החוזה עם הציבור לתוצאה של הכפפת הבנקים לרשת של חובות אמון מוגברות הנובעות מאותו חוזה מיוחד המחייב אותם לא רק כלפי הלקוחות אלא כלפי הציבור כולו...."[6].

בעקבות פסק-דין ליפרט תוקן חוק הבנקאות, והוסף בו סעיף 17א לחוק אשר קבע כי החוק חל גם כלפי ערבים. התיקון לא קובע כי ערב הוא לקוח, אלא הוא פשוט מחיל את החוק גם על ערב.

בדברי הסבר להצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) [תיקון מס’ 2] התשנ"ד-1994 נאמר מפורשות:

"…להסיר ספק שנתעורר לאחרונה בפסיקת בית-המשפט העליון, שלפיה אין מי שערב לחוב של לקוח בתאגיד בנקאי נחשב כשלעצמו לקוח על-פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, ולקבוע בבירור שהחוק חל גם על ערב"[7].

השאלה היא מה הדין לעניין ערבויות שבוצעו עוד לפני התיקון לחוק. לכאורה חלה עליהם, הלכת ליפרט, לפיה הערב אינו לקוח. שאלה זו נידונה בפסק-דין בנק המזרחי נ’ ציגלר[8]. נשאל, האם ניתן לסטות מהלכת ליפרט לאור התיקון לחוק. דעת הרוב לא הכריעה בשאלה, מפני שבאותו מקרה תבע הערב גם לפי חוק החוזים (חלק כללי) - בגין איסור הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים) וחובת תום-לב (סעיף 12 לחוק החוזים). דעת המיעוט גרסה כי צריך לסטות מהלכת ליפרט, ואף ניתן לעשות זאת, כך שיש לראות בערב לקוח.

הגם שסוגיה זו של ערבות מלפני התיקון, אינה ברורה די הצורך, במובן זה שלא ברור האם ערב כאמור הוא לקוח, נדמה לנו, כי פסיקה עדכנית תכליל את הערב בכלל לקוח, הן מן הטעם שפורש בדברי ההסבר לתיקון לחוק הבנקאות, והן מן הטעם שפסקי-דין מאוחרים יותר דרשו בסוגיה זו כך[9]:

"…ההתרחשות העובדתית… אמנם ארעה טרם השינויים בחוק הבנקאות ובחוק הערבות, אולם לא בכדי ציינתי את התיקונים שתוקנו במהלך השנים האחרונות. תיקוני החוקים מצביעים על מגמה המכירה בקשיים ובעיוותים העשויים להתקיים בקשר למשולש בין הנושה, החייב והערב. …אמנם אין החוק חל רטרואקטיבית על ערבויות שניתנו טרם התיקונים, אולם יש בו כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת לאותם חוקים. פרשנות זו, במגבלות לשון החוק, היא התכלית הראויה. שכן היא משתלבת ונעה עם מגמת מכלול החוקים הצרכניים אותם מעצב המחוקק. העובדה כי תיקוני החוק באו מאוחר יותר, אין בהם, בהכרח, כדי להפריע לפרשנות הנכונה של הדברים. יתר על כן, מגמת החקיקה, כפי שהיא משתקפת מהחוק דהיום יכולה לשמש נקודת אור להבהרת המצב המשפטי הרלוונטי במועד אירוע המקרה נשוא ענייננו…"[10].
-------------------------------------------------------------------------------

[1] להרחבה בנושא חובות הבנקים כלפי ערבים ראה פרק ט’.

[2] ע"א 219/76 דניאל אזולאי ואח’ נ’ בנק עצמאות לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, פ"ד לב(2) 365.

[3] ת"א 2861/82 המ’(ת"א) 7745/82 לאור נ’ בנק איגוד, פ"מ תשמ"ג(ב) 371.

[4] ע"א (י-ם) 31/90 אלון ליפרט נ’ בנק טפחות - בנק למשכנתאות בע"מ, פ"מ תשנ"א(ג) 56.

[5] בהערת אגב יצוין כי היו עילות תביעה נוספות מחוץ לחוק, כגון עושק, תרמית, טעות, הטעיה וכו’ מחוק החוזים (חלק כללי).

[6] מ’ רובינשטיין וב’ אוקון, "הבנק כ’סוכנות חברתית’" ספר שמגר חלק ג’ 819.

[7] הצעות חוק 2255, י"ט באדר התשנ"ד, 2.3.1994.

[8] ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ’ ציגלר, פ"ד מט(1) 369.

[9] ע"א 7451/96 אביבה אברהם נ’ בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2) 337.

[10] עמ’ 12-13 לפסק-הדין, אל השופט אריאל הצטרפו השופטים שטרסברג-כהן ואנגלרד. דברים דומים נאמרו גם על-ידי הנשיא ברק ב-רע"א 2443/98 ליברמן ואח’ נ’ בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תקדין עליון 99(3) 425.