ע"א 494/89 סיגלית אסרף נ' אליהו חברה לביטוח
ביום 5.4.87, עת נהגה המערערת במכונית (להלן - המכונית), אירעה תאונת דרכים, בה הייתה המכונית מעורבת, והמערערת נפגעה. בבית המשפט המחוזי תבעה המערערת את נזקיה עקב תאונה זו.
המכונית הייתה בבעלות חברה להשכרת מכוניות בשם מ.כ.ת. אוטו רנט בע"מ (להלן - החברה) והייתה מושכרת אותה עת למר אורי פילו.
המערערת נסעה במכונית בהרשאתו של פילו, וכפי שעלה מדבריו של האחרון בעדותו בבית המשפט, גם בעבר, לפני התאונה, נהגה המערערת במכונית כשהוא נוסע עמה.
עוד העיד פילו, כי הוא ידע את גילה של המערערת (שביום התאונה טרם מלאו לה 20 שנה) ואף היה מודע לכך שרישיון הנהיגה שבידיה - נכון למועד קרות התאונה - היה בן פחות משנה. פוליסת הביטוח - שעל פיה ביטחה המשיבה את החברה (להלן - הפוליסה) - התנתה את הכיסוי הביטוחי בכך, שרק בעל הפוליסה או מי שנוהג ברשותו - הם בלבד ¬ינהגו ברכב.
טענת המשיבה בערכאה הראשונה הייתה, שאין הפוליסה מכסה את נהיגת המערערת במכונית, הואיל ונהיגת המערערת בה לא הייתה על-פי הרשאת החברה, כפי שזו מצאה את ביטויה בהסכם ההשכרה. הערכאה הראשונה קיבלה את טענת המשיבה. מכאן הערעור.
האם יש לקבל את הערעור?
1. לפי הדוקטרינה בדבר "הרשות הראשונית", די במתן רשות ראשונית על-ידי בעל הרכב לשימוש ברכב, המכוסה על-ידי פוליסת הביטוח, וכל סטייה או חריגה מאוחרות מן הרשות שניתנה אינן גורעות ממהות הנהיגה ברשות במסגרת הפוליסה.
על סמך הרשות הראשונית - שהיא כאמור המכרעת - מוכנה דוקטרינה משפטית זו להניח, שגם סטייה או חריגה מההרשאה הראשונית עדיין נכללות במסגרת אותה הרשאה ראשונית, ובלבד שאין מדובר בסטייה או בחריגה קיצוניות במיוחד.
הנימוק המרכזי לכך, הכרוך גם בשיקולי מדיניות משפטית, הוא, כי אין זה רצוי שהנפגע יצטרך להתדיין עם המבטח על מהותם המדויקת של היחסים הפנימיים בין בעלי הפוליסה לבין הנוהג.
2. מבחינת המבטח, די - לצורך קיום חבותו לפי הפוליסה - שהשימוש שנעשה ברכב נכלל במסגרת המותר לפי הפוליסה, ואין בסטייה כאמור של מקבל הרשות הראשונית, מן המוסכם בינו לבין בעל הפוליסה, כדי לשחרר את המבטח מחבותו. לפיכך טוענת המערערת בענייננו, כי פרטי ההסדר שבין החברה לפילו הם עניין פנימי ביחסים החוזיים שביניהם, ומשהתירה החברה את השימוש הראשוני במכונית לפילו - מתפרשת הרשאה זו גם על הרשאתו של פילו למערערת לנהוג במכונית, גם אם הייתה הרשאה זו בניגוד לתנאי הסכם ההשכרה.
3. ההנחה היא כי היחסים הפנימיים בין בעל הפוליסה לבין הנוהג על-פי רשות ראשונית אינם צריכים לקבוע את היקף הכיסוי הביטוחי. היקף זה צריך להיקבע לפי מידת הכיסוי הביטוחי ביחסים בין בעל הפוליסה לבין המבטח, מוציא הפוליסה. כלומר, הגבלות בדבר השימוש, המוטלות על-ידי בעל הפוליסה כלפי הנוהג בפועל, אינן גורעות מחבותו המלאה של המבטח במסגרת הפוליסה.
4. כלל זה בכוחו גם לפתור את הבעיה המיוחדת של מסירת הרכב לנוהג נוסף על-ידי בעל הרשות הראשונית. שוב, אין זה נראה מוצדק כי הגבלה פנימית של בעל הרכב, האוסרת על הנוהג ברשותו למסור את הרכב לנוהג אחר, תשפיע על היחסים בין מוציא הפוליסה לבין קרנית.
אם רשאי היה בעל הרכב, לפי הוראותיה של הפוליסה, להתיר עקרונית את השימוש ברכב על-ידי נוהג אחר, הרי מן הראוי כי הסיכון שהתממש ייפול על המבטח. הדבר שונה, כמובן, כאשר עצם המסירה לנוהג הנוסף מפרה הוראה מהוראותיה של הפוליסה.
למשל:במסירה לידי אדם החסר רשיון נהיגה. במקרה זה אין לייחס לנותן הרשות הראשונית מתן היתר לנהיגה שאינה מכוסה על-ידי הביטוח. לפיכך, במסגרת עקרון הרשות הראשונית, אין להבדיל בין מקרי חריגה ממטרות השימוש לבין מקרי חריגה בקשר לזהות הנוהג. השיקולים בשתי הסוגיות זהים.
לסיכום,
יש להטיל על המשיבה את האחריות לפצות את המערערת על נזקיה בתאונה הנדונה. במסגרת עקרון הרשות הראשונית, אין להבדיל בין מקרי חריגה ממטרות השימוש לבין מקרי חריגה בקשר לזהות הנוהג.
.jpg)
