למי חב הבנק חובת אמון

מאמר מפרי עטה של ד"ר פלאטו שנער העוסק בחובת האמון

א. מהי חובת אמון

חובת אמון היא החובה לפעול ברמה גבוהה ביותר של התנהגות, עד כדי העדפה של אינטרס הזולת על פני האינטרס העצמי. חובת האמון קובעת סטנדרט התנהגות גבוה אף יותר מחובת תום-הלב. בעוד שחובת תום-הלב מחייבת אדם לפעול בהגינות בעת מיצוי האינטרס האישי שלו, חב האמון נדרש לפעול לטובת עניינו של הזולת ולהעדיף אותו על פני עניינו האישי.

בעוד שחובת תום-הלב תוארה כ"אדם לאדם – אדם", חובת האמון תוארה כ"אדם לאדם – מלאך".[1] חובת האמון היא חובה מחמירה גם בהשוואה לחובת הזהירות, כי חובת הזהירות דורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים בלבד ולא יותר. וכן, בעוד שחובת הזהירות נועדה למנוע נזק, חובת האמון נועדה למנוע מאדם לנצל לרעה את כוחו, לכן יכולה להיות הפרה של חובת האמון גם מבלי שנגרם נזק.[2]

מכיון שמדובר בחובה כל כך חמורה, עלינו לבדוק האם וכלפי מי מחויב הבנק בחובת אמון.

ב. חובת אמון כלפי הלקוח

כידוע, הפסיקה הטילה חובת אמון רחבה על הבנקים כלפי לקוחותיהם. בתי-המשפט קבעו בהקשרים שונים, כי חובת האמון בעלת תחולה רחבה והיא חלה "בכל מקום שבו נתונים לאחד כוח ושליטה על זולתו".[3] אכן, לבנק כוח ושליטה על ענייני הלקוח ורכושו הפיננסי. היחסים בין הבנק ללקוח הם יחסי תלות של הלקוח בבנק. הלקוח תלוי בבנק הן בייעוץ הניתן על-ידו, הן במתן השירות עצמו והן בקביעת ההסדר המשפטי שחל עליו. במתן השירות מצפה הלקוח, כי הבנק ינהג ברמה גבוהה של מקצועיות ואחריות מוגברת.

 

הלקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנק, ובמקרים רבים הם לא נדרשים לחוות-דעת נוספת לפני שהם נוהגים על-פי עצת הבנק. מעורבותם של הבנקים בחיים הפיננסיים של כל פרט ופרט במדינה היא כה עמוקה ומקפת, עד כי לא ניתן כיום לתאר אפשרות של ניהול ענייניו הפיננסיים של הפרט ללא הבנקים.

 

ברשות הבנק מידע שאינו נגיש לציבור הרחב, ובנוסף הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה מאפשרים לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שללקוח אין יכולת דומה. הבנקים מצידם שוקדים על הגברת אמון הציבור בהם, לכן סביר שיוטלו עליהם חובות הבאות להגשים את הציפיות הסבירות שהם עצמם תורמים להיווצרותן. על סמך שיקולים אלה השתרשה ההלכה, לפיה הבנק חב חובת אמון כלפי לקוחותיו.[4]

בתי-המשפט אף פסקו מספר פעמים כי לבנקים מעמד מעין ציבורי. הוסבר שיש בפעילותם מאפיינים של שירות חיוני לציבור, והודגש כוחם המעין-מונופוליסטי מכוח הדין. הבנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים, משמשים שלוחים לביצוע מדיניות ממשלתית וצינור להעברת הלוואות ממשלתיות לציבור, וזוכים לגיבוי מאת בנק ישראל להבטחת פיקדונותיהם של לקוחותיהם. הפרט רואה בבנק גוף מעין-ציבורי ותולה בו אמון רב.[5]

מגמה זו מתחזקת לאור ההכרה בחוזה הבנקאי כ"חוזה יחס".[6] מדובר בקשר חוזי ארוך טווח ומורכב, המתאפיין ברמה גבוהה של סולידריות וביצירת מערכת יחסים נמשכת וקרובה בין הצדדים. מחלוקות המתגלעות במהלך קיום הקשר מיושבות בדרך של שיתוף פעולה בין הצדדים, ומתוך כוונה להביא להמשך קיומו של הקשר. איכות הקשר בין הצדדים היא כזו, שהנורמות החוזיות כוללות גם נורמות אשר לא סוכמו בין הצדדים מראש, אלא הן נוצרות תוך כדי קיומו של הקשר, לצורך השלמת ההסכמות המקוריות או שינויין. מאפיינים אלה מצדיקים אף הם הטלת חובת אמון על הבנק.

חובת אמון מסוימת מוטלת על הבנק גם מכוח החקיקה. בפעולות מסוימות פועל הבנק כשלוח של הלקוח, כגון בהעברת כספים לצד שלישי, תשלום חשבונות בשם הלקוח, פירעון שיקים המשוכים על-ידי הלקוח, ועוד. בפעולות אלו בלבד תחול על הבנק חובת האמון הכלולה בחוק השליחות (סעיף 8). כאשר הבנק נותן ייעוץ להשקעות, הוא כפוף לחובת האמון שבחוק הייעוץ להשקעות (סעיף 11). אך מעבר לעניינים מצומצמים אלה, היינו, במרבית תחומי הפעילות הבנקאית, לא מוטלת על הבנק חובת אמון מכוח חוק. ראוי להדגיש כי הבנק אינו נאמן של הלקוח, ולכן אינו כפוף לחובת האמון שבחוק הנאמנות.

 

 
בעוד שחובת האמון המוטלת על הבנק בחקיקה חלה רק על סוגי פעולות מסוימים שמבצע הבנק כאמור לעיל, חובת האמון שהוכרה בפסיקה היא חובה הנולדת מעצם יחסי בנק-לקוח. בתי-המשפט הסבירו שמערכת היחסים בין הצדדים היא המטילה מעצם הגדרתה את חובת האמון, ומכאן שחובת האמון חלה על כל הפעולות והשירותים שמבצע הבנק עבור הלקוח;[7] גם כאשר הלקוח הוא לקוח עסקי השרוי היטב בעולם העסקים והפיננסים ומכלכל את צעדיו בעצמו,[8] וגם כאשר הלקוח מלווה בעו"ד המייעץ לו.[9]

 

יתרה מזו, מרגע שנולדה חובת האמון, היא נמשכת גם לאחר סגירת החשבון,[10] ופוקעת רק עם פטירת הלקוח (או במקרה של תאגיד – עם חיסולו). לשם הבנת חשיבותה של הלכה זו, נציין כי באנגליה ובארצות-הברית הדין שונה. מערכת היחסים הרגילה בין הבנק ללקוח אינה מוגדרת כמערכת של יחסי אמון. חובת האמון שם נוצרת רק במצבים מיוחדים, למשל כשהלקוח הסתמך על הבנק והבנק היה מודע להסתמכות זו, או כשהלקוח נתן אמון מיוחד בבנק וכלכל צעדיו בהתאם, כגון בייעוץ להשקעות בניירות ערך, או במתן חוות-דעת פיננסית.[11]

ג. חובת אמון כלפי הערב

האם הבנק חב חובת אמון כלפי הערב? בחקיקה הקיימת לא נקבעה חובה כזו. בפסיקה ניתן למצוא פה ושם התבטאויות המכירות בחובת אמון כלפי הערב, בדרך-כלל כאמרות בעלמא וללא הנמקה מפורטת. גם בספרות המשפטית אין חומר רב בנושא.

גם אם חוזי ערבות כשלעצמם אינם ראויים להיכלל בקטגוריה של חוזי אמון מרבי (uberrimae fidei), ייתכן שהתשובה תשתנה מעצם היות הנושה מוסד בנקאי. גישה כזו היא גישתה של השופטת פלפל, הסבורה שיחסי בנק-ערב נכנסים לגדר הקטגוריה הדורשת יחסי אמון וזהירות מוגברים. הנימוק שלה לכך הוא שמדובר בהתקשרות בין בעל מקצוע מיומן לבין הדיוט, כשנשוא ההתקשרות הוא בתחום התמחותו של איש המקצוע.[12]

 

לפי נימוק זה, שורה ארוכה של חוזים תהפוך להיות חוזי אמון: מבטח מול מבוטח, קבלן בנייה מול רוכש דירה, ובעצם כל מספק שירות כלפי הצרכן. לטעמנו לא די בפער בין בעל המקצוע לבין ההדיוט ובהיות נשוא ההתקשרות כאמור, אלא נדרשות נסיבות חזקות יותר. ראינו כי נסיבות כאלו מתקיימות במערכת יחסי בנק-לקוח, אך האם הן מתקיימות גם במערכת יחסי בנק-ערב?

בפרשת טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ’ ליפרט,[13] פסק בית-המשפט העליון בדעת רוב, כי הערב אינו מקבל כל שירות מהבנק, אלא לכל היותר ייתכן שיהיה לו עניין במתן השירות ללקוח. נקבע כי בין הלקוח לבין הערב קיים הבדל בסיסי: הלקוח הנזקק לשירות הבנקאי אינו יכול לקבלו אלא מידי הבנק. נמצא שייחוד הפעולות בידי הבנקים מקנה להם ביחס ללקוחותיהם עוצמה הדומה לזו המצויה בידי גופים מונופוליסטיים. מכאן הצורך להגן על הלקוחות מפני ניצול לרעה של כוח אדיר זה.

 

לעומת זאת, הערב אינו חייב לערוב לחיוב כלשהו ואף לא לחיוב כלפי בנק; וכשם שבידו להימנע ממגע עם נושה כלשהו, כך בידו להימנע ממגע עם נושה שהוא בנק. הערב כלפי בנק אינו חשוף לתביעה מצד הבנק הנושה יותר מאשר מצד נושה אחר כלשהו; לכן ממילא אין צורך להעניק לו הגנה מיוחדת ביחסיו אל מול הבנק.

אולם המחוקק דחה גישה זו, ובשורה של תיקוני חקיקה[14] אימץ דווקא את דעת המיעוט באותה פרשה, לפיה הערב נתפס כסוג של לקוח, ולכן זקוק להגנה מפני הבנק לא פחות מההגנה לה זקוק הלקוח עצמו. בין הנימוקים לגישה זו ניתן למנות את עוצמתם המעין-מונופוליסטית של הבנקים, הצורך בהגנה על כלל הציבור הבא במגע עם המערכת הבנקאית, החשיבות הסוציו-אקונומית של חוזה הערבות, מורכבות חוזה הערבות והפער בין הבנק לבין הערב.

 

אכן, נראה כי המאפיינים אשר הזכרנו לעיל במסגרת הדיון ביחסי בנק-לקוח, רובם ככולם, מתקיימים גם ביחסי בנק-ערב: היחסים בין הבנק לערב הם יחסי תלות של הערב בבנק. הערב מצפה שהבנק ינהג ברמה גבוהה של מקצועיות ואחריות מוגברת. ערבים נוהגים לתת אמון מיוחד בבנק, ובמקרים רבים מסתמכים על ייעוצו ללא כל בדיקה נוספת. ברשות הבנק מידע רב על הערב, וכן כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם בידי הערב. גם חוזה הערבות יכול להיחשב "חוזה יחס", על כל המשתמע מכך. ולבסוף, נזכיר שוב את מעמדו של הבנק כגוף מעין ציבורי. סיכומו של דבר, נראה כי יש מקום להרחיב את חובת האמון הבנקאית ולהחילה גם כלפי ערבים.

ד. חובת אמון כלפי הערב הריאלי[15]

דיון בחובת האמון כלפי הערב מחייב אותנו להתייחס לערב מסוג נוסף, והוא אדם שמשכן נכס משלו להבטחת חיובו של אחר. סעיף 12 לחוק המשכון קובע, כי דינו של אדם כזה כדין מי שערב לאותו חיוב, אך אין להיפרע ממנו אלא במימוש המשכון (להלן: "הערב הריאלי").

הדעה המקובלת היא, שהוראת סעיף 12 לחוק המשכון מחילה את דיני הערבות על היחסים בין הממשכן לבין הנושה, וזאת במטרה לספק לממשכן הגנה מפני מעשים של הנושה שיש בהם לפגוע בו.[16] אולם לא כל ההגנות העומדות לערב ה"רגיל" תעמודנה גם לערב הריאלי. כדוגמה לכך ניתן להביא את ההגנות המנויות בפרק ב’ לחוק הערבות, לגביהן לא הכל מסכימים – האם ובאיזו מידה הן תחולנה על הערב הריאלי.[17]

ההבדל בין הערב הריאלי לבין ערב רגיל נוגע ליכולת הפירעון מהערב. כאשר מדובר בערב הריאלי, לא יוכל הבנק לרדת לכלל נכסיו, אלא רק לממש את המשכון על הנכס המשועבד.[18] הסיכון לו נחשף הממשכן ידוע לו מראש, ואין מדובר בחשיפה לחבות בסכום בלתי-מוגבל אותו לא שיער עת חתם על המשכון. אם כך, לכאורה, הערב הריאלי בעל מעמד משופר כלפי הבנק מזה של ערב רגיל.

מאידך, מערכת היחסים בין הבנק לבין הערב הריאלי היא מערכת מורכבת יותר מאשר ביחס לערב ה"רגיל". מלבד חוזה הערבות נוצר בין הבנק לבין הערב הריאלי חוזה נוסף – חוזה משכון. חוזה המשכון, כחוזה הערבות, הוא חוזה המטיל חובות גם על הבנק כלפי הממשכן ולא רק להיפך. המשכון והערבות הם שני כלים משפטיים בעלי קווי דמיון לא מבוטלים. הסיכון הטמון בערבות הריאלית, גם אם הוא נופל מהסיכון הכרוך בערבות "רגילה", הוא סיכון ממשי, והטעמים העומדים מאחורי ההגנה על הערב חלים גם על הערב הריאלי. למעשה, הפער בין הערב הריאלי לבין הערב ה"רגיל" הוא פער שבדרגה ולא פער שבאיכות. אם הערב הריאלי ימשכן את כל נכסיו, מצבו ידמה לזה של ערב רגיל.[19] לאור כל זאת נראה, כי כשם שיש להכיר בחובת אמון כלפי הערב ה"רגיל", כך יש להכיר גם בחובת אמון כלפי הערב הריאלי.

ה. חובת אמון כלפי גורמים נוספים

בפסיקה ובעיקר בספרות המשפטית ניתן לראות ניצנים לגישה חדשה, לפיה הבנק חב אמון לא רק כלפי לקוחות וערבים, אלא גם כלפי צדדים נוספים. המצדדים בגישה זו מסבירים, כי לבנק מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר, ובין התפקידים שהוא ממלא נכלל גם ביצוען של עסקאות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים. לכן הוצע להטיל חובת אמון כלפי צדדים שלישיים, אשר הבנק מודע או אמור להיות מודע לכך שאותם צדדים עשויים להיות מושפעים מהתנהגותו.[20] מכוח ההכרה בבנק כגוף מעין-ציבורי, הוצע להרחיב את חובת האמון כלפי כל הבאים עימו במגע.[21] יש אף המציעים להחיל את חובת האמון הבנקאי כלפי הציבור בכללותו. הוסבר כי: "קיומו של חוזה כללי עם הציבור מרחיב את מעגל הזכאים לסמוך על הבנק, אל הציבור הרחב.

 

קיום חוזה כזה מטיל חובות אמון על הבנקים כלפי הציבור ללא קשר ישיר לשירות המסוים שניתן או לנסיבות הקונקרטיות המלוות את הלקוח בפעולתו בבנק. ניתן לומר כי החוזה הכללי יוצר רף התחלתי של חובות אמון כלפי הציבור בכללותו, ואלה יועצמו עוד יותר אם הנסיבות המיוחדות יחייבו זאת". במילים אחרות, הבנק נתפס כ"נאמן ציבורי" או "סוכנות חברתית".[22] לפי גישה זו, הטלת חובת אמון כלפי הציבור בכללותו, יכולה להוביל להטלת חובות כלליות שאינן באות לביטוי רק במישור יחסים מול אדם מסוים. חובת אמון כלפי הציבור יכולה לחייב את הבנק בעת קביעת מדיניות כוללת, כגון מדיניות הדיווח הכספי של הבנק או מדיניות ההשקעות שלו, ואף להטיל עליו אחריות בשל מימון הפוגע בציבור, למשל בתחום איכות הסביבה.

דעתי בעניין זה שונה. חובת האמון היא חובה אישית במהותה, לכן היא חייבת להיות מופנית כלפי גורם מסוים, ולא כלפי כולי עלמא. הטלת חובת אמון כלפי הציבור בכללותו או כלפי כל מי שבא במגע עם הבנק, לא תואמת את עצם אופיה של החובה. למותר לציין כי במקרים רבים, לציבור, או לצדדים השונים הבאים במגע עם הבנק, אינטרסים מנוגדים. קשה לראות כיצד תיושם חובת האמון במקרים כאלה.

 

חובת האמון קובעת סטנדטרט התנהגות גבוה ביותר, לפיו על הבנק להעדיף את אינטרס הזולת על פני האינטרס העצמי שלו. הטלת סטנדרט התנהגות כה גבוה כלפי הציבור בכללותו או אפילו "רק" כלפי כל שמי שבא במגע עם הבנק, היא דרישה חמורה מדי. אכן ראוי להטיל על הבנק חובות שונות כלפי צדדים שלישיים, כגון חובת תום-הלב, חובת גילוי מוגברת וחובת זהירות מוגברת, אך לא חובת אמון. אין להפריז בהרחבת חובת האמון. חשיבותה של יציבות המערכת הבנקאית אינה מוטלת בספק, והיא מהווה את אחד מנדבכיה החשובים ביותר של הכלכלה בכלל והכלכלה הישראלית בפרט.

 

הטלת חובות מוגזמות תחייב את המערכת הבנקאית בהוצאות פיננסיות נוספות, שבסופו של יום "תגולגלנה" על לקוחות הבנקים ועל הציבור הרחב. כשם שאינטרס הציבור הינו הטלת פיקוח וחובות הגינות על פעולותיהם של הבנקים, כך גם אינטרס הציבור הוא כי חובות אלו לא תעלינה מעבר למידה הראויה.

ו. חובת האמון כחובה כופה (קוגנטית)

האם הבנק והלקוח (או הערב) יכולים להסכים ביניהם שהבנק יהיה פטור מחובת האמון?

חובת האמון משקפת את תקנת הציבור. לכן סעיף גורף, הפוטר את הבנק מחובת האמון באופן מוחלט, יעמוד בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), ועל-כן ייחשב חסר תוקף. כך גם כאשר הפטור מתייחס להפרה בזדון של חובת האמון. יחד עם זאת, נראה כי האופי הקוגנטי של חובת האמון אינו מוחלט ומותר לצדדים להגביל את תוכן החובה או לוותר על היבטים מסוימים שלה,[23] כמו איסור ניגוד עניינים, קבלת טובת הנאה מצד שלישי, ועוד.
כשהבנק עוסק בייעוץ השקעות, תחול עליו חובת האמון הקבועה בחוק הייעוץ.

 

סעיף 11(ב) לחוק הייעוץ קובע, כי אין במתן הסכמת הלקוח, בין מראש, בין בכתב, בין בעל-פה, בין ביחס לעסקה מסוימת ובין ביחס לסוגי עסקאות, כדי לפטור את הבנק מחובת האמון, "אלא-אם-כן נקבע במפורש אחרת". הסעיף לא מציין היכן צריך להיקבע במפורש אחרת, האם בחוק הייעוץ דווקא או שמא בכל חיקוק אחר. קביעה מפורשת אחרת מופיעה בחוק הייעוץ עצמו, המאפשר להתנות על היבטים מסוימים של חיוב האמון. כך ניתן לוותר על האיסור בדבר ניגוד עניינים (סעיף 15(א)), על האיסור לקבל טובת הנאה מצד שלישי (סעיף 17) ועל חובת הסודיות (סעיף 19).

סעיף 13(ה) לחוק הייעוץ קובע, כי תנית פטור בהסכם הפוטרת את בעל הרישיון מאחריותו על-פי החוק או המסייגת את אחריותו – בטלה. למרות שהדבר לא נאמר במפורש, סעיף 13(ה) כפוף לסעיף 11(ב), ולכן יינתן בכל זאת תוקף לתניות פטור באותם נושאים לגביהם "נקבע במפורש אחרת".

כאשר הבנק פועל כשלוח של הלקוח, חל עליו חוק השליחות. סעיף 8 לחוק השליחות מאפשר אף הוא לוותר על היבטים מסוימים של חובת האמון, למשל בנוגע לחובת הגילוי, קבלת טובת הנאה מצד שלישי, ניגוד עניינים, ועוד.
בהקשר זה נזכיר גם את סעיף 24 לחוק איסור הלבנת הון, הפוטר את הבנק מאחריות בגין הפרת חובת אמון, אם זו נעשתה במסגרת פועלו של הבנק בתום-לב על-פי הוראות חוק איסור הלבנת הון. כאן אמנם לא מדובר באפשרות של הצדדים להתנות על חובת האמון, אולם הסעיף מדגים יפה את גישת המחוקק, לפיה קיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים לעיתים פטור מאחריות, אף במקרה של הפרת חובת האמון.[24]

סעיף ויתור על חובת אמון, כולה או מקצתה, המופיע בטופס הבנקאי, מצריך בדיקה גם לפי חוק החוזים האחידים. לפי חוק זה, תנאי מקפח בחוזה אחיד ניתן לביטול על-ידי בית-המשפט או בית-הדין לחוזים אחידים (סעיף 3). תנאי הפוטר את הבנק באופן בלתי-סביר מאחריות המוטלת עליו לפי כל דין, או המסייג באופן בלתי-סביר את האחריות שהייתה מוטלת על הבנק מכוח החוזה לולא אותו תנאי, חזקה עליו שמקפח את הלקוח (או הערב), כל עוד לא יוכיח הבנק אחרת (סעיף 4). נזכיר כי לפי סעיף 23 לחוק, אם סעיף הפטור בטופס הבנקאי תואם את שנקבע בחוק כלשהו (למשל בחוק הייעוץ או בחוק השליחות כמפורט לעיל), אזי הוראות חוק החוזים האחידים לא תחולנה עליו ולא ניתן לבטלו.

--------------------------------------------------------------------------------
פורסם ב- רבעון לבנקאות לט (תשס"ה, חוברת 154), 67
[1] ברק, שיקול-דעת שיפוטי (תשמ"ז), 495.
[2] ע"א 610/94 בוכבינדר נ’ כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 332-333.
[3] ע"א 817/79 קוסוי ואח’ נ’ בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ ואח’, פ"ד לח(3) 253, 278.
[4] ראה למשל: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ’ צבאח ואח’, פ"ד מח(2) 573, 585, 591-592, 595; ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ’ חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 161-162; ר’ בן-אוליאל, דיני בנקאות – חלק כללי (תשנ"ו), 102-105; א’ פורת, "אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט, התשנ"ב-התשנ"ג (תשנ"ד), 324.
[5] ראה למשל: ת"א (ב"י) 786/93 סטילר נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים שלום ה 419, פסקאות
51-54, 61; א’ ויינרוט, ב’ מדינה, דיני הלוואות, הגנה על הלווה במשפט הישראלי (תש"ן), 98-102.
[6] ע"ש 195/97 (בית-הדין לחוזים אחידים ירושלים) היועץ המשפטי לממשלה נ’ בנק לאומי, פסקה 4 לפסק-הדין.
[7] ע"א 5893/91, לעיל הערה 4, עמ’ 595; בן-אוליאל, לעיל הערה 4, עמ’ 102-105.
[8] ע"א 7424/96, לעיל הערה 4, שם.
[9] ע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ’ הרשקו ואח’, פ"ד כט(2) 208, 211.
[10] ת"א (די’) 1099/99 תורג’מן נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ, www.lawdata.co.il, פסקה 6.
[11] באנגליה:E. P. Ellinger, E. Lomnicka, R. Hooley, Modern Banking Law (3rd ed. 2002), 98 .
בארצות-הברית: Corpus Juris Secundum (V.9, 1996), 233-236.
[12] ד’ פלפל, "חובות הבנק כלפי ערב", הפרקליט מא (תשנ"ד), 414, 425.
[13] ע"א 1304/91, פ"ד מז(3) 309.
[14] הוספת סעיף 17(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981. התיקונים בפרק ב’ בחוק הערבות, התשכ"ז-1967.
[15] הביטוי "ערב ריאלי" מופיע ב- ה"פ (י-ם) 684/97 אוגלי נ’ אביב שני חברה לשירותים כלכליים בע"מ, פ"מ התשס"ב (2) 449, פסקה 33.
[16] י’ וייסמן, חוק המשכון, התשכ"ז-1967 (תשל"ה), 249. ע"א 664/89 בריח נ’ בנק אוצר החייל בע"מ, פ"ד מה(4) 783, 788-789.
[17] מ’ דויטש, קניין (כרך ב, התשנ"ט), 68; ע"א 6899/97 פייבושיץ נ’ בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(1) 364, פסקאות 14-20. השווה ר’ בר-קהן, דיני הגנת הערב (1998), 242.
[18] וייסמן, לעיל הערה 16, עמ’ 250. ע"א 706/74 יראוני נ’ הלוואה וחיסכון ירושלים, פ"ד כט(2) 365, 371-372.
[19] ה"פ (י-ם) 684/97, לעיל הערה 15, שם.
[20] א’ ויינרוט, ריבית הסכמית (תשנ"ח), 26.
[21] בש"א (ת"א) 3706/03 בנק הפועלים בע"מ נ’ רימון, תק-מח 2003(2) 4154-4155.
[22] מ’ רובינשטיין, ב’ אוקון, "הבנק כסוכנות חברתית", ספר שמגר (מאמרים, חלק ג, התשס"ג), 826, 828.
[23] בן-אוליאל, לעיל הערה 4, עמ’ 106. ד’ פרידמן, נ’ כהן, חוזים (תשנ"ג, כרך א), 127.
[24] ראה על כך: ר’ פלאטו-שנער, "חובת האמון והסודיות הבנקאית על מזבח המלחמה בהלבנת ההון", מאזני משפט (תשס"ה), 319, 333-334, 336.
 

עודכן ב: 03/07/2022