מונחת לפני בית-המשפט הנכבד בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, עליו לבחון את הבקשה בשלושה פרמטרים עיקריים, שנפרסו, בין היתר, על-ידי כב' השופט מצא ב- בש"א 8240/96[1], וכך נאמר:

"ראשית, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק-הדין, למהותם ולאפשרות תיקונם, ולצורך כך על המבקש להגיש תצהיר שבו יפורטו היטב העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו...;
שנית, על המבקש לשכנע את בית-המשפט בכך שלכאורה יש לערעורו סיכויים טובים להתקבל; ושלישית, מוטל על בית-המשפט לתת את דעתו, בהקשר האמור, גם לפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב.[2]" (ההדגשות של המחברים)
תשתית עובדתית מספקת: על הבקשה לכלול תשתית עובדתית מפורטת ביותר. לא ניתן להסתפק באמירה כגון, אין למבקש כספים נזילים בסכומים אלו, וכי לא יהיה מנוס ממימוש נכסיו לצורך פירעון החוב למשיב.
יש לציין מהו סכום הכספים הנזילים שיש בידי המבקש, ומה הטיב והשווי של הנכסים הלא-נזילים השייכים לו; לפרט האם מדובר בנכסי דלא -ניידי, במיטלטלין, בזכויות בתאגידים, או אולי בכספים "סגורים" באפיקי השקעה; אם יש למבקש רכוש, מה מונע בעדו למכור רכוש זה בשווי השוק, לצורך פירעון החוב למשיב, ומדוע הוא מניח כי הדרך היחידה למכור רכוש זה הינה במסגרת הליכי הוצאה לפועל?
מה היקף הנזק שייגרם למבקש אם ימכור בעצמו רכוש, יפרע בתמורה את החוב למשיב, וירכוש רכוש חדש, במקרה של זכיה בערעור, בכספים שיקבל חזרה מן המשיב? האם קיימת התאמה בין טענת המבקש לגבי משאביו הנזילים המצומצמים לבין הכנסתו השוטפת ורמת החיים שהוא ומשפחתו מנהלים? ואין זו רשימה סגורה.
"שומה על מבקש עיכוב ביצוע בשל חשש לפגיעה מוחשית בעסקיו או ברכושו, לפרט היטב בתצהיר את העובדות הקונקרטיות עליהן נסמכות טענותיו... [עליו] להתכבד ולהיכנס אל פרטי המצב הכספי לאשורו, להעיד על העדר יכולת לשאת בחיוב.
 .... לפרט מדוע חובת ההפקדה עלולה לגרום לקריסת עסקיהם [צ"ל עסקיו].... מבקש כאמור 'אינו יוצא ידי חובה בהפרחת טענות לאוויר אודות ההשלכות של ביצוע פסק-הדין לגביו'....
על המבקשים היה להניח בתצהיר תשתית עובדתית מפורטת ומדוייקת, הן לגבי כמות הכספים הנזילים העומדים לרשותם והן לגבי נכסיהם האחרים, כדי לשכנע – לפחות לכאורה – במצוקה העלולה להיגרם להם אם יידרשו לעמוד בתנאי ההחלטה המקורית...."[3]

גם במקרה, שבו עלה בידי המבקש להוכיח, כי מימוש מידי של פסק-הדין יביא לקריסת עסקו וגם כאשר עמדה לטובת הבנק בטוחה להבטחת פירעון החוב, נמנע בית-המשפט מעיכוב מלא של ביצוע פסק-הדין.

 

כך נפסק ב- ע"א 11092/02[4]:

"...במקרה שלפנינו ערך בית-משפט קמא איזון בין הרצון למנוע את קריסת עסקי המבקשים, לבין האינטרס של המשיב להגשמת זכויותיו בהתאם לפסק-הדין. בין יתר השיקולים, הביא בית-המשפט בחשבון את עובדת קיומה של בטוחה לטובת המשיב, לשם הבטחת פירעון החוב.
תוצאת שקלולם של הגורמים האמורים היתה, כאמור, עיכוב ביצוע פסק-הדין ביחס לשלושה רבעים מן הסכום הפסוק. סבור אני כי תוצאה זו מאזנת היטב בין השיקולים השונים, ומשכך דינה של בקשת עיכוב הביצוע ביחס לסכום הפסוק במלואו – להידחות.
 עם זאת, אינני רואה מקום להתנות את עיכוב הביצוע החלקי בתשלום יתרת הסכום תוך זמן קצוב. למותר לציין, כי באם לא ישלמו המבקשים את יתרת הסכום הפסוק, כולה או מקצתה, יוכל המשיב לפעול לגבייתה בדרכים הקבועות בדין."

שכנוע בית-המשפט בסיכויי הערעור: מבחן זה, לעניות דעתנו, הוא הבעייתי ביותר. ראשית, על-פי תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לפנות – קודם כל – לאותו בית-המשפט או הרשם אשר נתן את ההחלטה.

 

נשאל: האומנם ניתן לשכנע את אלו שפסק-הדין או ההחלטה שניתנה על ידם שגויה ועל כן סיכויי הערעור עליה טובים?! לוּ ניתן היה לשכנעם בכך, ברי שלא היו מחליטים כפי שהחליטו. ואם החלטתם כבר ניתנה, חזקה עליהם שהם מאמינים שהיא נכונה.

 

שנית, על-פי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לפנות לערכאת הערעור לאחר סירוב הערכאה הנמוכה.

 

ערכאת הערעור מניחה – לעניות דעתנו, מתוך טעות מן הסיבה המפורטת לעיל – כי הבקשה נבחנה (על-ידי זה שנתנהּ). היא נבחנה, כביכול, על-ידי מי שבקיא בפרטי המקרה, בשונה מערכאת הערעור, אשר לא תמהר לומר דברים בעניין סיכויי הערעור.

 

וכך, המציאות מוכיחה, שסיכויי השכנוע, בשלב זה, שבו טרם התקיים ולוּ דיון מקדמי, קלושים ביותר. משמע, הפרמטר השני מכניס את מבקש העיכוב למלכוד ומסכל, ברוב המקרים, את הזכות העומדת לו, כביכול, למצוא את תרופתו.

 

פגיעה אפשרית שעלולה להיגרם לזוכה: מדובר במבחן שעניינו מאזן הנוחות. "מאזן הנזקים והנוחות"[5]. ו"כשכפות המאזניים מאויינות ולשני הצדדים עלול להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, אין לעכב את ביצוע פסק-הדין"[6].

 

במילים אחרות, הלכה היא, שעל בית-המשפט לבחון בבואו לעכב ביצועו של פסק-דין: מה מידת הנזק העלול להיגרם לזוכה, והאם נזק זה עולה, או למצער, שווה לנזק שישא בו המפסיד כתוצאה מביצוע פסק-הדין. "... במקרה שבו הנזק עלול לגרום לכל אחד מהצדדים עקב ההחלטה לעכב או לא לעכב ביצוע של פסק-הדין הוא פחות או יותר דומה, גובר העיקרון של ביצוע מידי."[7]

[1]     בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 406-405.

[2]     לעניין התנאי השלישי הרחיב השופט מצא במקום אחר, וכך אמר: "כדי שבית-המשפט ייענה לבקשה כזאת מצד חייב, לא די לו שישתכנע כי מימוש הבטוחה לאלתר יגרום לחייב נזק גדול או בלתי-הפיך, אלא עליו להשתכנע גם בכך, שעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מן הבטוחה, באותה מידה, גם אם יושעה המימוש. כדי לשכנע את בית-המשפט, בקיומו של תנאי אחרון זה, מוטל על המבקש להראות, כי לנכס המשועבד שווי כספי יציב, שמאז השיעבוד נשמר ערכו ביחס שווה לגובהו המשתנה של החוב שלהבטחתו שועבד, וכי יש יסוד איתן להאמין, שיהיה די בו כדי להבטיח את סילוק החוב שיעמוד לזכות המשיב, אם יידחה הערעור". (בש"א 4645/91, הנ"ל; וראה גם ע"א 4765/97 כהן נ' רודיטי, תק-על 97(4) 645, בפסקה 4).

[3]     בש"א (י-ם) 3015/00 שלמה גבאי ואח' נ' בנק לאומי, תק-מח 2000(2) 29866, 29867.

[4]     ע"א 11092/02 שובל הנדסה ובנין (1988) ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2003(1) 1914.

[5]     בש"א 3158/90 ש' פלאטו שרון ואח' נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון ואח', פ"ד מה(5) 499

[6]     שם, בעמ' 504, וראה גם בש"א 9343/96 בדיחי יהודה מתיתיהו מאיר נ' לנגה דורון, תק-על 97
(1) 821, פסקאות 7, 8 להחלטה.

[7]     ע"א 4403/94 רחל ויצמן ואח' נ' מסעודי דאודי, תק-על 94(3) 2278; עמ' 12, שורות 10-23 להחלטה.