שיקולים שביושר - תום-לב, שיהוי וניקיון כפיים

208.1] כללי

בבקשת סעד מן היושר, הנתון לשיקול דעתו של בית-המשפט, עלולים התנהגות בלתי הוגנת מצד המבקש, או ניסיון להטעות את בית-המשפט, להביא לדחיית הבקשה על הסף. הבא לבית-משפט של יושר חייב לבוא בידיים נקיות. התנהגותו בעניין המשמש נשוא הדיון צריכה להיות ללא דופי, מעשיו ללא רבב, ועמדתו כלפי
בית-המשפט הוגנת וישרה. העלמת עובדות חשובות בבקשה, או הסתרת האמת במתן עדות בבית-המשפט, עלולים להיות בעוכרי המבקש[1].

[208.2] גילוי העובדות הרלוונטיות
הלכה מיוסדת היא, כי "מי שפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוונטיות להחלטת בית-המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית-המשפט."[2]

מן הבחינה ההיסטורית נגזרת חובה זו ממידות תום-הלב וניקיון הכפיים, בהן חייב לעמוד כל התובע סעד שמקורו בדיני היושר. אך תום-הלב שעליו מדובר כאן אינו תום-לבו ה"סובייקטיבי" של תובע הסעד או פרקליטו, אלא שורת תום-הלב במובנה האובייקטיבי, שהפרתה אינה נמדדת רק במעשה זדוני, אלא עשויה להתבטא גם ב"עצימת עיניים" ואף במחדל רשלני לבדוק כראוי את העובדות. יפים לכאן דברי השופט ברק, עת החיל את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב, ביחס


לקיומם של חיובים חוזיים, גם על פעולה משפטית-דיונית, הנעשית על-ידי בעל-דין בגדר הליך המתנהל בבית-המשפט[3]:

"חובתו זו של בעל-דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים ’בדרך מקובלת ובתום-לב’, מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל-דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל-הדין באשר לנכון ולראוי... המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלו בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי-הדין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש כי יהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני-אדם הגונים וסבירים."[4]


בעניין אריק זמיר נ’ בנק לאומי[5], נדונה בפני כבוד השופט יעקב צמח בקשה למתן צו מניעה זמני, בו נתבקש בית-המשפט, במעמד צד אחד, לאסור על המשיבים להמשיך בהליכי מימוש המשכון בתיק ההוצאה-לפועל, עד למתן פסק-דין הצהרתי בתביעה העיקרית שהוגשה על-ידי המבקשים.


כבוד השופט צמח קבע כי מאחר שהסעד המבוקש הוא סעד מן היושר, על מבקש סעד זה לבוא לבית-המשפט בידיים נקיות ולגלות לבית-המשפט ביוזמתו את כל העובדות העשויות להשפיע על שיקול דעת בית-המשפט, גם אלה שאינן תומכות בבקשתו. חובת אמון זו קיימת ביתר שאת כשהבקשה למתן סעד זה מוגשת במעמד צד אחד, כשכל מה שיש לפני בית-המשפט הוא החומר שמגיש המבקש. מטעם זה בלבד נדחתה הבקשה.


המבקש לא גילה, למשל, לבית-המשפט, את עובדת דחיית בקשתו לעיכוב הליכים במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה-לפועל. בהחלטה זו הורה ראש ההוצאה-לפועל, שאם תוך שבוע ימים לא תוגש הצעת מחיר לרכישת הנכס הנדון העולה על המחיר שהוצע - יאושר המכר. בית-המשפט-המחוזי דחה בקשה לעיכוב הליכים אלה בקובעו כי סיכוי הבקשה לרשות ערעור להתקבל קטן יותר מהסיכוי שתידחה. הגשת בקשתו דווקא לבית-משפט זה, בלי לגלות עובדה זו, כמו גם התרוצצות המבקש מבית-משפט לבית-משפט ללא הצדקה עניינית הנראית לעין, בתקווה שישיג מבית-משפט אחד מה שאינו מצליח להשיג מבית-משפט אחר, מחזקות, אף הן, לכאורה, את מידת חוסר תום-הלב של המבקש.


המבקש גם לא הביא לידיעת בית-המשפט את פירוט ההליכים הרבים שננקטו לפני ראש ההוצאה-לפועל בעניין זה, מאז פתיחת התיק ועד להליך הנוכחי, שעיון בהם עשוי היה להשפיע על שיקול דעת בית-המשפט.


בפרשת טשופ ארמין נ’ בנק לאומי למשכנתאות בע"מ[6] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט-המחוזי (כבוד השופט י’ זפט), בה נדחתה בקשה שהוגשה מטעם המבקש, למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי הוצאה-לפועל למימוש משכנתא על דירה שבה המבקש רכש זכויות חכירה. המבקש רכש זכויות חכירה בדירה מחברה לבניין ולעבודות ציבוריות (להלן - החברה). קודם לרכישה, משכנה החברה את זכויותיה בדירה לטובת המשיב 1. המשיב 1 פתח בהליכי הוצאה-לפועל למימוש המשכנתא. המבקש מצידו הגיש תביעה ובה עתר כי יוצהר על כך שהמשכנתא בטלה. במסגרת תביעתו עתר המבקש גם לסעד זמני של עיכוב הליכי ההוצאה-לפועל. עתירתו של המבקש לסעד זמני נדחתה. כבוד השופט א’ ריבלין קיבל את קביעתו של בית-המשפט קמא שקבע, כי המבקש נהג בחוסר תום-לב בכך


שהעלים מעיניו את הסכם הרכישה בנוסחו המלא. הלכה היא, כי בנסיבות מסוימות העלמת עובדות רלוונטיות מעיני בית-המשפט תהווה, כשלעצמה, נימוק לדחיית בקשה למתן צו מניעה זמני[7].

[208.3] שיהוי
שיהוי מהווה גם הוא שיקול לדחיית הבקשה. כך למשל, בעניין אשתיווי האני נ’ בנק מרכנתיל דיסקונט[8], נקבע על-ידי כבוד השופט אברהם אברהם כי יש להביא בחשבון השיקולים גם את העובדה, כי המבקשים השתהו בהגשת בקשתם, והגישו את הבקשה ימים אחדים בטרם נכנס לתוקפו צו הפינוי. הוא הוסיף ואמר כי:

"חייבים במקומותינו עושים להם מנהג לפנות לבית-משפט גם ברגע האחרון שלפני ביצוע צו פינוי, ובית-משפט, מתוך החשש מפני התוצאה הקשה של פינוי, עוצר בעד המפנים, והחייב נמצא שוב מסכל את החזר חובו, והנושה ניזוק שוב. השיהוי בן מספר החודשים, לבד מהיותו שיהוי, העשוי לסכל, כשהוא לעצמו, מתן צו מניעה זמני שמקורו בדינים של יושר, מלמד, אם כן, על הניצול לרעה שמנצלים חייבים את ההליך המשפטי על-מנת לסכל את הליכי גביית חובותיהם."

לתוצאה דומה הגיע בית-המשפט-העליון (כבוד השופטת דורנר) בעניין בוא ניסע עד 1978 (120) נ’ בנק לאומי[9]. באותו עניין נפתחו הליכי ההוצאה-לפועל לפני חודשים רבים, בהם הייתה למבקשים האפשרות לפנות לערכאות המתאימות ולשטוח בפניהן את טענותיהם במסגרת ההליך המקובל. תחת זאת, בחרו המבקשים להמתין פרק זמן ארוך וניכר, ולהגיש את בקשתם למתן צו-מניעה זמני שלושה ימים בלבד לפני המועד שנקבע לקיום ההתמחרות.

כשנדחתה הבקשה לצו-מניעה זמני בבית-המשפט-המחוזי, הגישו המבקשים את הבקשה הנוכחית, מספר שעות בלבד לפני המועד שנקבע לקיום ההתמחרות. בנסיבות אלו נוטה מאזן הנוחות לצידם של המשיבים, ועל-כן אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט-המחוזי.


בעניין פדרו רויטשטיין נ’ בנק איגוד לישראל[10] חתמו המבקש ואשתו המנוחה על משכנתא לשם מימון עסקיו של המבקש. לטענת המבקש, המשכנתא נכפתה עליו, ובנוסף, אשתו, שהייתה חולה במחלה ממארת, לא הייתה במצב גופני או נפשי שיאפשר לה להבין את העסקה המשפטית. בעקבות החלטת המשיב לנקוט בהליכים למימוש שטר המשכנתא, נתבקש בית-המשפט במתן סעד זמני לעיכוב מימוש שטר המשכנתא עד לבירור התובענה העיקרית.

נפסק כי אין לקבל את הבקשה, מאחר שהמבקש, לאחר החתימה על שטר המשכנתא, המשיך בקשרים מסחריים ובניהול עסקיו בעזרת הבנק. טענות באשר לכפיית חתימת המשכנתא או אי כשירותה של האישה המנוחה היו צריכות לעלות בסמוך למועד חתימת המשכנתא. בנסיבות אלו, לא רק שיש ספק באשר לאמיתות העובדות הנטענות, אלא קיימות גם נסיבות של שיהוי ומנע שדי בהן כדי להכשיל את הבקשה.

גם בעניין זמיר[11] נפסק כי לאורך כל תקופת ניהול הליכי מימוש המשכון, ועוד בתקופה שקדמה לו, המבקש היה פעיל מאוד. הטענות שהביא עתה כיסוד לבקשתו הנוכחית לסעד הזמני, התעוררו שנים קודם לכן, ולא ניתן הסבר משכנע למה הלין המבקש את פנייתו זמן כה רב. טעם זה הובא לתמיכה למסקנה מדוע אין מקום לתת סעד מן הצדק.


למקרים נוספים בהם נדחתה בקשה מחמת שיהוי, ראה: חאתם מולא נ’ בנק דיסקונט לישראל בע"מ[12], סבג ארמונד נ’ יצחק אמר ובנו - חברה[13].

--------------------------------------------------------------------------------

[1] ע"א 121/65 נחמד נ’ ביג’יו, פ"ד יט(2) 578, 581-582; וכן רע"א 4196/93 שפע נ’ שפע, פ"ד מז(5) 165.

[2] רע"א 8113/00 שפר נ’ תרבות לעם, פ"ד נה(4) 433.

[3] רע"א 8113/00 שפר נ’ תרבות לעם, פ"ד נה(4) 433.

[4] בר"ע 305/80 שילה נ’ רצ’קובסקי, פ"ד לה(3) 449, בעמ’ 462-461.

[5] בש"א (י-ם) 2116/02 אריק זמיר נ’ בנק לאומי, תק-מח 2002(2) 25459.

[6] רע"א 9204/01 טשופ ארמין נ’ בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-על 2002(1) 665.

[7] רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים נ’ שפע מסעדות ייצור, פ"ד מז(5) 165; ע"א 650/73 שמעון לוי נ’ האניה "איריני" ובעליה, פ"ד כח(1) 505, 508.

[8] בש"א (נצ’) 2174/01 אשתיווי האני נ’ בנק מרכנתיל דיסקונט, תק-מח 2001(2) 4938.

[9] רע"א 4737/01 בוא ניסע עד 1978 (120) נ’ בנק לאומי, תק-על 2001(2) 264.

[10] בש"א 5699/03 פדרו רויטשטיין נ’ בנק איגוד לישראל, תק-מח 2003(2) 11599.

[11] בש"א (י-ם) 2116/02 אריק זמיר נ’ בנק לאומי, תק-מח 2002(2) 25459.

[12] רע"א 11028/02 חאתם מולא נ’ בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2003(1) 2044.

[13] בש"א (חי’) 15120/01 סבג ארמונד נ’ יצחק אמר ובנו - חברה, תק-מח 2002(1) 861.