כאמור, על בית-המשפט לבחון את סיכויי התביעה העיקרית או למצער - האם עומדת שאלה רצינית לדיון. הנטל להוכיח קיום עילה מוצדקת לעיכוב הביצוע של הליך המימוש מוטל על המבקש[1].

לעניין זה, די בכך ש"הוכח שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה"[2]. בשלב זה של בקשה לסעד זמני, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מן הצדדים.

 

הצדדים גם לא אמורים להניח תשתית עובדתית ונורמטיבית אשר תאפשר לעשות כן. די בכך שיש בטיעונם של המבקשים כדי להעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה[3].

עם זאת, כאשר טענות המבקשים הן בעלות סיכויים קלושים בלבד, אין הצדקה לעכב את הליכי המימוש. זאת במיוחד כשמדובר במימוש משכנתא, שנוצרה ככלי יעיל ומהיר למימוש חובות. עיכוב המימוש על סמך טענות שעל פניהן נראות חסרות סיכוי, נוגד את תקנת הציבור[4].

--------------------------------------------------------------------------------

[1] בש"א (י-ם) 8721/01 פרידמן אייל נ’ בנק דיסקונט, תק-מח 2001(4) 1013; והשווה רע"א 4075/99 קצירי נ’ בנק הפועלים בע"מ, דינים עליון נו 465.

[2] זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית (ירושלים, 1995) בעמ’ 616; ראה גם רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ’ דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4).

[3] רע"א 7139/96 ליאוניד טריגוב נ’ "טפחות" בנק למשכנתאות, פ"ד נא(2) 661.

[4] בש"א (חי’) 17738/01 פינקלשטיין נ’ בנק לאומי, דינים מחוזי לג(1) 714.