"א 000346/04 בלה קרביץ ואח’ נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ ואח’, ניתן ב- 21/02/2006, בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני כב’ השופט רון סוקול
תביעה שהגישה התובעת (להלן: "בלה") נגד הנתבעים, ובה עתרה להצהיר כי הינה בעלת הזכויות בדירה.
התביעה הוגשה כנגד בעלה של בלה, הנתבע מס’ 1 (להלן: "עמיחי"), וכנגד שניים מנושיו של עמיחי שהטילו עיקולים על זכויותיו בדירה. מדובר בזכויות הרשומות בספרי חברת "עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ" (להלן: "עמידר") אשר טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין.
התובעת מבססת תביעתה על הסכם יחסי הממון שנכרת בינה לבין עמיחי. לטענתה, היא נישאה לעמיחי ביום 4.8.1975. לבני הזוג נולדו 3 ילדים. תחילה גרו בני הזוג באילת, ולאחר מכן עברו לגור בחיפה.
על-פי הנטען, בשנת 1995 אירע משבר בחיי הנישואין של בני הזוג קרביץ, וביום 1.1.1995 ערכו בני הזוג הסכם להסדרת יחסי ממון ביניהם (להלן: "ההסכם"). בהסכם מצהירים בני הזוג כי נקלעו למשבר בחיי הנישואין, ולכן מבקשים הם להסדיר את יחסי הממון ביניהם.
ההסכם מתייחס לנושאים שונים, כמו החזקת הילדים, תשלום מזונות וחלוקת הרכוש. בהסכם אין כל אזכור של הדירה באילת.
בתוספת נקבע בסעיף 3 כדלקמן: "הדירה באילת א. הבעל מצהיר כי לו זכות חכירה לדורות של דירה המצוייה באילתבשכונת אילת מבנה 652א’ יחידה מס’ 4 רחוב מס’ 49/4 הידועה כחלק מחלקה (להלן: ’הבית’) ואשר הזכויות בה נרכשו בחוזה עם חברת שכון ופתוח לישראל בע"מ ופנק הזכויות מתנהל בחברת עמידר בע"מ. ב. הבעל מצהיר ומסכים כי כלל זכויותיו בדירה יועברו לבעלותה הבלעדית של האישה ולשם כך יחתום הבעל על יפוי כח בלתי חוזר ויחתום על כל מסמך הנדרש לביצוע העברת הזכויות לאשה".
התובעת לא עשתה מאום כדי לרשום את הזכויות על-פי הסכם הממון על שמה בספרי עמידר.
לטענתה, טיפל בהסכם עו"ד, והיא סמכה עליו כי ידאג לרישום. מכל מקום, לעמידר לא הוגשה כל בקשה להעברת הזכויות על שמה של התובעת. בתביעה ובטיעוניה טוענת התובעת כי על-פי הדין, ובמיוחד מכוח פסיקת בית המשפט בע"א 189/97, בנק אוצר החייל נ’ מזל אהרונוב, פ"ד נ(5) 199, גוברות זכויותיה הבלתי רשומות, מכוחו של הסכם יחסי הממון, על זכותם של הנושים שהטילו עיקול על זכויותיו של עמיחי בדירה.
לחלופין טענה כי הדירה נרכשה לפני ובמהלך שנות הנישואין שלה ושל עמיחי, מכספים משותפים שלהם, ולפיכך עומדות לה זכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף.
הסכם הממון
הסכם הממון הובא לאישורו של בית המשפט, אך הלכה היא כי אישור של בית המשפט אינו מחסן את ההסכם מפני העלאת טענה בדבר תוקפו.
גם צד שלישי רשאי לטעון כנגד תוקפו של הסכם ממון שנערך בין בני זוג. ברע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ’ מיכאל זמר, פ"ד נז(5) 491, בעמ’ 502, אומר בית המשפט: "אף אין באישור ההסכם כדי ליצור זכות מקום שזכות זו אינה קיימת. כוונתי למצב שבו משולל ההסכם תוקף משפטי, למשל בהיעדר הפרמטרים המביאים לשכלולו לכלל הסכם או מכוח היותו פוגע בתקנת הציבור. כך, לדוגמה, עלול ההסכם להיות פרי קנוניה שנרקמה בין בני הזוג ותכליתה התחמקות מפרעון חובותיו של אחד מהם כלפי נושהו.
במקרה כזה בכוחו של צד ג’ לשלול את תוקפו של הסדר השיתוף ולטעון כי מלכתחילה אין תוקף לזכותו של בן הזוג הידוע בציבור. אלא שאף בעניין זה אין הדבר חורג מגדרי הקביעות שבפסיקה לגבי הלכת השיתוף, אשר אין בעצם אישורו של הסכם ממון כדי לשנותן. עמד על כך חברי, הנשיא אהרן ברק: מטבע הדברים, שזכויות בן זוג א’ [מכוח הלכת השיתוף] עשויות לפגוע בנושה של בן זוג ב’... אם הנושה "נפגע" מהלכת שיתוף הנכסים, מן הראוי לאפשר לו להוכיח כי היא אינה חלה בנסיבות העניין... זאת ועוד: לעניין זה אין נפקא מינה שביחסים בין בני הזוג, שניהם מסכימים כי הלכת שיתוף הנכסים חלה ביניהם.
הסכמה זו אינה יכולה לשלול מהנושה את זכותו להוכיח כי חרף ההסכמה, הלכת השיתוף לא חלה בין בני הזוג. לעתים הוא אף יצליח להצביע עלקנוניה בין בני הזוג לשלול מהנושה את הזכויות. [ע"א סיטין, שם, בע’ 24]. אפשר, כי ככל שקיים בין בני הזוג הסכם ממון מאושר, קטֵן הסיכוי כי הסכם זה הוא פרי קנוניה או כי פוגע הוא בתקנת הציבור באופן אחר, ואף ברי, כי ככל שבעת האישור יעלו בפני בית-המשפט לענייני משפחה טענות כנגד תוקף ההסכם – מוסמך הוא להביאן בגדר שיקוליו.
אלא שהליך האישור מוגבל לתכליתו – בחינת קיומה של הסכמה- מדעת ומרצון חופשי בין בני הזוג לקיומו של הסדר שיתוף ואין הוא נועד לבחון אף את עניינם של צדדים שלישיים. אך ברור הוא, כי אין בו כדי לשלול מצד ג’, הטוען כנגד תוקף ההסכם, מלהעלות טענותיו בגדרי ההליך המשפטי המתאים." (ראה גם ע"א 3002/93 בן צבי נ’ סיטין ואח’, פ"ד מט (3) 5, בעמ’ 24).
נטל ההוכחה לסתור את ההנחה בדבר תוקפו של הסכם ממון שהוגש לאישור של בית המשפט, מוטל על הטוען זאת.
בית המשפט קבע כי לא ניתן ליתן אמון כלשהו בגרסתו של עמיחי. על פניו הסכם כזה, שבו כל הרכוש מועבר על שם האישה, ללא כל ראיה על תמורה שמקבל הבעל, הינו חשוד כחוזה למראית עין שנועד להבריח נכסים. בהיעדר ראיה על תמורה שקיבל עמיחי, דומה שחשד זה רק הולך ומתגבר.
לסיכום נקודה זו, אין אלא לקבוע שמהראיות מתחייבת המסקנה כי הסכם הממון והתוספת אינם משקפים הסכמה אמתית של בני הזוג, אלא נועדו להגן על הנכסים מפני נושיו של עמיחי. מכאן שהתובעת אינה יכולה לבסס את זכויותיה בדירה על הסכם הממון.
הזכויות בדירה
התובעת טענה גם כי הדירה נרכשה על-ידי שני בני הזוג במשותף, ולכן היא בעלת זכויות בדירה. גם בעניין זה, של השתתפות ברכישה, לא ניתן ליתן אמון כלשהו בעדותם של התובעת ועמיחי. במיוחד חשוב להדגיש את הצגת תצלום ההסכם, שעליו חתומה התובעת, ואשר סותר את מסמכי עמידר, ונראה בלתי מהימן.
גם את הטענה לזכויות מכוח חזקת השיתוף יש לדחות. בין אם הלכת השיתוף חלה גם על בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, ובין אם לאו (ראה ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ’ עזרא יעקובי, פ"ד מט(3) 529), הרי שההלכה אינה חלה על נכסים שנרכשו לפני הנישואין. הדירה נרכשה על-ידי עמיחי בשנת 1973, ובני הזוג נישאו רק בשנת 1975.
סוף דבר
ממכלול הראיות שהובאו נקבע כי בפנינו ניסיון של בני הזוג קרביץ להבריח נכסים ולמנוע מנושיו של עמיחי לגבות את המגיע להם מנכסיו. לא שוכנעתי שהסכם הממון משקף הסכמה אמיתית של בני הזוג, אלא להפך, עולה כי מדובר בקנוניה שתוכננה על-ידי בני הזוג כדי להגן על הרכוש. אשר על כן התביעה נדחית.
.JPG)
.jpg)
