תאונות עבודה נחלקות לשני חלקים: האחד, תאונת עבודה ברורה ומוחלטת, דוגמת פועל שנפל מפיגום במהלך עבודתו בבניין, השני, מקרים בהם המקרה נמצא בתחום האפור, ועל התובע, המבקש להכיר בו כנפגע תאונת עבודה' נמצא נטל ההוכחה שאכן כך הדברים/
יש לכם שאלה?
פורום בית דין לעבודה והתפטרות בדין מפוטר
פורום תאונת עבודה
בית הדין לעבודה בבאר שבע, דן במקרה בו התובעת, ששימשה כנהגת הסעות במשך 17 שנה, נהגה כבכל יום ברכב הסעות מסוג מיניבוס. באחד העיקולים שבכביש לכיוון שמאל, סטה לפתע כלי הרכב ימינה דווקא, בשל רוח צדית חזקה. תקלה ברכב עצמו, גרמה למיניבוס לסטות גם כן.
הנהגת חשה שהיא מאבדת שליטה על הרכב, אך כעבור זמן קצר השתלטה עליו מחדש והמשיכה בנסיעה.
יום לאחר האירוע, הוכנס המיניבוס למוסך ועבר כוונון. למרות זאת, לאחר שהרכב שב מהמוסך, המשיכה התובעת להרגיש שהוא ממשיך לסטות לכיוון ימין – למרות שלא הייתה להרגשתה סיבה ממשית.
בזמן שחלף בין האירוע לבין פנייתה לעזרה, החלו יכולות הנהיגה של התובעת להתדרדר, היא נסעה לאט מאוד והמשיכה לסטות שוב ושוב למרכז הכביש.
בעקבות מצוקה נפשית פנתה לטיפול
כחודש וחצי לאחר האירוע עצמו, ניגשה התובעת לקבל טיפול רפואי וקיבלה ימי מחלה שהוארכו שוב ושוב והצטברו ל-46 ימים. הנהגת הגישה תביעה לביטוח לאומי, בה ביקשה להכיר באירוע שעברה כתאונת עבודה.
הביטוח הלאומי דחה את התביעה, בטענה כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע של סטיית כלי הרכב מהכביש לבין מצבה הנפשי של התובעת, שגרם לה לצאת לחופשת המחלה ועל כן אין להכיר במקרה כתאונת עבודה.
השאלה המרכזית: האם אירוע מינורי יכול לעורר תגובה נפשית חריפה
לטובת הדיון בתביעה, מינה בית הדין לעבודה פסיכיאטר מומחה, שיסייע במתן ייעוץ רפואי. לאחר שבחן את ההערכות הרפואיות שהונחו בפניו, פירט המומחה את השתלשלות העניינים הרפואית.
בשלב ראשון נבדקה אצל רופאת משפחה, שאבחנה תגובות של חרדה, פניקה והפרעת חרדה.
רופא מומחה מטעם ביטוח לאומי שבדק את התובעת, מסר במכתב למל"ל, כי התובעת לא נפגעה פיזית בעקבות מקרה הסטייה בכביש, לא ביקשה סיוע נפשי מיד לאחר התקרית וכיוון שמדובר במי שנוהגת למחייתה, אירוע שולי כמו זה שאירע לא אמור לעורר בה דחק שכזה.
במכתב ציין גם את תאונת הדרכים שעברה התובעת בשנת 2004, תאונה שבעקבותיה לא התלוננה על בעיה נפשית כלשהי. לבסוף קבע, כי הוא אינו מוצא שישנו קשר סיבתי בין האירוע לבין המצב הנפשי לו טוענת התובעת.
האם נוצר מצב פוסט טראומטי עקב תאונה שאירעה בעבר?
בדו"ח היועץ התייחס גם למספר טיפולים שעברה התובעת אצל פסיכולוגית קלינית. זו הגישה חוות דעת בה ציינה כי התובעת סובלת עדיין מכאבים בעקבות תאונה שעברה ב-1995, וממצב של פוסט טראומה בעקבות אותה תאונה שצץ עתה לאחר האירוע.
התובעת גם נפגשה פעמיים עם פסיכיאטר, שכתב בחוות הדעת שלו על מצבה הנפשי והפיזי בעקבות התאונה שעברה ב-1995. עוד ציין שהתובעת סובלת מהפרעה פוסט טראומטית, לאחר שכישורי הנהיגה שלה בלילות התדרדרו מאוד, והיא סובלת מבעיות בשינה.
המומחה לא הסכים עם אבחנה זו, בין היתר כיוון שנדמה כי הרופא קיבל את תלונותיה של התובעת כפשוטן ולא בדק אותן מזוויות שונות כדי לקבל תמונה נכונה יותר של המצב.
לסיכום, הסביר היועץ הרפואי כי הוא אינו מסכים עם שתי ההערכות הרפואיות שהוצגו בפניו, הן של ביטוח לאומי והן של זו מטעם התובעת.
להערכתו, למרות שמדובר במקרים נדירים, ייתכן ואכן האירוע השולי שעברה התובעת הוביל לפיתוח הפרעת חרדה. עוד אמר היועץ כי על פי תלונותיה של התובעת, אכן לאירוע הסטייה מהכביש היה קשר משמעותי להתדרדרות במצבה.
בנוסף, אמר, טענת המוסד לביטוח לאומי על כך שהתובעת לקחה את הזמן ולא ניגשה לטיפול מיד לאחר האירוע היא אינה רלוונטית, ועל פי הדיווחים ככל הנראה חלה החמרה במצבה ככל שעבר הזמן.
היועץ ציין כי אינו יכול לבסס את הקשר הסיבתי הנחוץ בין האירוע למצבה הנפשי של המתלוננת, ולשם כך יהיה עליו לבצע בדיקות מקיפות משל עצמו.
לאחר שמיעת חוות דעתו של המומחה, טענה התובעת בנוסף לדבריו שהעדויות מהשטח בנוגע להתנהלותה על הכביש הן חזקות וקריטיות בהרבה מאשר מבחן פסיכולוגי כלשהו.
לעומתה ציינה הנתבע, שהמומחה אכן פסל את האפשרות לתסמונת פוסט טראומטית והסתפק בהפרעת חרדה ועל כן הקשר הסיבתי הנחוץ – לא קיים.
העדויות על תפקודה בכביש של הנהגת הכריעו את הכף
לבסוף, כשניגש להכריע בתיק, התייחס בית המשפט לעדויות נוספות. לאחר שנקבע בדיון קודם כי האירוע המדובר אכן מוגדר כאירוע חריג – נדחו טענות הנתבע על כך שמדובר באירוע מינורי.
בנוסף לקח בחשבון את עדותו של מנהלה של התובעת, שדאג לתקן את הרכב יום לאחר המקרה. כמו כן נשמעה עדותו של סדרן הרכב בחברה, שסיפר כי למרות שהתובעת נחשבת נהגת טובה ומנוסה, המשיכה להתלונן בפניו על התחושה שכלי הרכב המדובר נוטה ימינה על הכביש, חרף הביקור במוסך.
עדות נוספת הייתה של נוסע אשר נסע עם התובעת בכלי הרכב לאחר האירוע, ובו דיווח על תלונות נוספות מצד הנוסעים ברכב על כושר הנהיגה הלקוי שהחלה להפגין הנהגת, עד כדי כך שבמהלך הנסיעה נאלץ אחד הנוסעים להמשיך את הנהיגה ברכב. גם עדותה של התובעת עצמה נתפסה בעיני בית הדין באמינה.
בית הדין קיבל גם את חוות דעתו של המומחה, באשר לאפשרות בהתפתחות מצב נפשי זמן מה לאחר האירוע עצמו. בנוסף ציין כי חוות הדעת נחשבת כראיה שאינה תלויה בשני הצדדים הטוענים בתיק.
לסיום החליט בית הדין לקבל את התביעה להכיר בתובעת כנפגעת תאונת עבודה, וחייב את ביטוח לאומי לשלם לה הוצאות משפט בסך 7,500 שקל.
.jpg)
-min(1).jpg)
.jpg)
(1).png)
