בית משפט השלום בראשון לציון קבע בשבוע שעבר (יום ה') כי זוג אשר לא עמד בהתחייבותו לחדול מפיטום אווזים וניהול משק בביתו, ישיב את כספי המענק שקיבל מהמדינה בסך 330 אלף שקלים.


לאחר שהחליטה הממשלה בשנת 2005 לסגור את ענף גידול ופיטום האווזים, קבעה כי אלה שייאלצו להפסיק את עיסוקם יקבלו מענק כספי מהמדינה בשל ההפסדים שיווצרו להם, וכדי שיוכלו לעמוד חזרה על רגליהם ולמצוא עיסוק אחר.


לפיכך, כשנה לאחר ההחלטה, פנו בני זוג למשרד החקלאות בבקשה לקבלת המענק בשל היותם בעלי עסק לפיטום אווזים. וכך, לאחר שחתמו השניים על הצהרה כמגדלי אווזים וכן על כתב התחייבות שלא לעסוק בכך לפחות במשך חמש השנים שלאחר החתימה, קיבלו השניים 48 אלף שקלים באוגוסט 2006, ו - 282 אלף שקלים בדצמבר שלאחריו.


אולם, למרות המענקים, ולמרות כתבי ההתחייבות שנחתמו, הגיע מכתב למשרד החקלאות מהנתבע בעצמו, אשר מודיע על תחילת עיסוקו מחדש כמפטם אווזים, אלא שלדבריו, הפעם מדובר בשיטה חדשה וחוקית על פי פטנט רשום. עוד טען במכתבו התמוה כי בכל הנוגע למענקים שקיבלה אשתו, המשרד יכול לקחת את הכסף ובלבד שיינתן לו אישור עבודה להמשיך ולעסוק בפיטום.


מיד עם קבלת המכתב הגיעו נציגי המשרד לעמוד על פשרו של המכתב ולבדוק האם אכן הופרה ההתחייבות כפי שהשתמע ממנו. ואכן, כאשר הגיעו למקום, גילו להפתעתם לא פחות מאלף אווזים אשר שוכנו בלולים והיו מוקפים גדר גבוהה מפח אשר נסגרה באמצעות שער חשמלי.


כמו כן, המקום כולו היה מאובזר ומאובטח היטב באמצעות מערכת אזעקה ומצלמות אבטחה. לאחר ביקורם במקום, דיווחו הנציגים כי במהלך הביקור הם שמעו רעש של קומפרסורים אשר לדעתם שימש לפיטום והאבסת האווזים.


לאור הגילוי, נדרשו בני הזוג להשיב את כספי המענק שהוענקו להם, שכן הפרו את ההתחייבות כלפיהם ולא עמדו בתנאי הדרישה לקבלתם. עם סירובם לעשות כן, הגיש משרד החקלאות תביעה אזרחית נגד בני הזוג בבית משפט השלום.

 

ההגנה: הנתבעת כלל לא ידעה על מעשיו של בעלה 


מנגד, טענו הנתבעים כי ראשית לא ניתן להתייחס אליהם כאל יחידה אחת או ישות משפטית בלתי נפרדת, שכן לטענת הנתבעת היא כלל לא ידעה על המשק שהפעיל בעלה, וכי ממילא בעלה אינו יכול להיות אחראי למעשיו מאחר והוא סובל ממחלת נפש.


לטענת האישה, אשר גובתה על ידי עדות בעלה, באותה תקופה היא היתה מרותקת למיטתה עקב ניתוח לב פתוח שנאלצה לעבור, ולא ידעה כלל על כך שבעלה ממשיך ומנהל משק לפיטום אווזים במרחק כשלושה קילומטר מביתם.


לדבריה, הוא מעולם לא דיבר על כך, ובשל המרחק הרב והעיסוק בבריאותה לא שמה לב לכך, ולא ידעה על מעשיו. לפיכך, אין מקום לחייב אותה בפיצויים בעניין או להטיל עליה כל אחריות בנושא.


יתרה מכך, טענה האישה, הבעל סובל מזה שנים ממחלת נפש, ואינו יכול להיחשב כאחראי למעשיו. לתמיכה בטענה זו, ציינה הנתבעת את העובדה כי הוא לא הורשע בהליך פלילי בעניין וזוכה מחמת הספק, וכן כי בהליך התייחס בית המשפט למחלת הנפש ממנה סבל.


בעדותו, טען הנתבע כי ממילא הוא חידש את עיסוקו זה, כריפוי בעיסוק ולא כעסק כלכלי כפי שהיה קיים עד אותה עת, ועל כן אין להחשיב את הפעילות המצומצמת הנוכחית כהפרת התחייבות.


לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע השופט כי טענות הנתבעים אינן מתיישבות כלל עם אלו אשר נטענו טרם קבלת המענק, כאשר על מנת לקבלו טענו השניים כי הם מנהלים משק משותף מזה 25 שנים, וכן שותפים יחדיו בעסק. על כן, אין הגיון בטענה כי באורח פלא, לאחר שנים של שיתוף, נוצר קצר בין השניים והאישה אינה מודעת למעשיו של בעלה. זאת בשעה שהם ממשיכים להתגורר באותו הבית ולנהל חיים משותפים כבעבר.


יתרה מכך, ציין השופט כי תאריך הניתוח וההחלמה כפי שהוצהרו על ידי הנתבעת הינם מוקדמים בכשבעה חודשים מהביקור אצל הנתבע, ועל כן אין מקום לטענתה כי היתה מרותקת למיטתה עד כדי כך שלא ידעה על המשק שהפעיל בעלה, אשר מנה לא פחות מאלף אווזים, והעסיק שני פועלים.

 

בית המשפט: תוצאות ההליך הפלילי אינן אמורות להשפיע על תוצאות ההליך האזרחי 


כמו כן, התייחס השופט לטענות הנתבעת לגבי זיכויו של בעלה בהליך הפלילי ואי כשירותו בשל מחלת הנפש, וקבע כי אין מקום להשליך מסקנות הליך פלילי על הליך אזרחי, וממילא אין בהליך הפלילי להוכיח כי הנתבע אינו כשיר נפשית ואינו יכול להימצא אחראי למעשיו.

 

בנימוקיו לקביעה זו, ציין השופט כי עצם זניחתה של טענה זו על ידי הנתבע עוד בהליך הפלילי, והתעקשותו לנהל את הליך ההוכחות עד תומו וסירובו למינוי אפוטרופוס, אומר דרשני.

 

יש לך שאלה?

פורום דיני חוזים / הסכמים
פורום משפט מנהלי, עתירות, בג"צ ורשויות מקומיות


לבסוף, לפי כל אלה ועוד, קבע השופט כי אין ספק שחלה במקרה זה הפרה בוטה של כתב ההתחייבות אשר נחתם בין הצדדים, וכי הנתבעים המשיכו לעסוק בפיטום אווזים למרות האיסור.


לפיכך, פסק בית המשפט כי על הנתבעים לשלם 330 אלף שקלים בעבור המענק אותו קיבלו, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 35 אלף שקלים.


ת"א 4218-09