זכויות יוצרים: האם לד זפלין גנבו את השיר מלהקה אחרת?

בשנת 1971 יצא לאור שירה המפורסם ביותר של להקת לד זפלין ואחד מלהיטי הרוק הגדולים של כל הזמנים, אם לא הגדול ביותר, "Stairway to Heaven". ההערכה בשוק היא שרק תמלוגי שידור והשמעה פומבית של השיר הזה מגיעים לסדר גודל של מיליוני דולרים מדי שנה בשנה, שלא לדבר על מיליוני דולרים נוספים שבעלי הזכויות בשיר גובים עבור הענקת רישיונות פרטניים על השיר, החל מרישיונות למכור הקלטות שלו (לא רק בביצוע של לד זפלין) בפורמטים פיזיים או דיגיטליים, וכלה ברישיונות לשילוב השיר בסרטים, פרסומות, תכניות טלוויזיה וכיו"ב.

השבוע התפרסם כי להקה בשם ספיריט, ששימשה כלהקת חימום בהופעותיה של לד זפלין בסוף שנות ה 60 של המאה העשרים, תובעת את בעלי הזכויות על השיר הנ"ל בטענה כי השיר נגנב בעצם מקטע אינסטרומנטלי שלהקת ספיריט ניגנה בהופעותיה, והוציאה לאור מספר שנים לפני שהשיר של לד זפלין יצא לאור. נושא זה מעלה על פני השטח מספר שאלות מעניינות ואנסה להבהיר אותן במאמר זה.

מדוע לא תבעה ספיריט את לד זפלין במשך למעלה מ 40 שנה?

בד"כ התשובה במקרים כאלה היא – חוסר היכולת לממן עלויות משפט שנאמדים במיליוני דולרים. פעמים רבות מי שגזלו את זכויות היוצרים שלו בוחר שלא להגיש תביעה לאחר שמתברר לו היקף העלויות שכרוכות בניהול הליכים משפטיים מול גופים חזקים. במקרה הנוכחי, לפי פרסומים בתקשורת, ככל הנראה מעורבים בהגשת התביעה יורשים של חברי הלהקה. ואכן קורה לא אחת שיוצר אינו חפץ בהגשת תביעה מסיבות אישיות כאלו או אחרות, והנושא מגיע לבתי המשפט רק לאחר שיורשיו מחליטים לעשות כן.

מהאזנה לשני השירים, קשה להתעלם מהדמיון הרב שבין פתיחת השיר של לד זפלין, לבין הקטע האינסטרומנטלי של להקת ספיריט המדוברת. מדובר בצורה מסוימת של פירוק אקורד לה מינור עם ירידה של חצאי טונים בכל תיבה, החל מהתו לה הנמוך ואילך.

בקטע האינסטרומנטלי של להקת ספיריט מהלך זה מהווה יסוד מהותי וחשוב מאד. אין ספק שגם בשיר של לד זפלין המהלך הזה הוא דומיננטי ביותר ונראה שהוא הפתיחה המפורסמת ביותר של שיר רוק ואין כמעט מישהו בעולם שלא מכיר אותו. כל גיטריסט מתחיל מוצא עצמו מהר מאד מנגן את המהלך הידוע הזה. אמנם, קטע דומה מופיע בשירים רבים נוספים (אחד המפורסמים שבהם הוא השיר Let it grow של אריק קלפטון), אך בהחלט ייתכן שנכונה טענת להקת ספיריט כי הם היו הראשונים שעשו שימוש במהלך הזה ושיש להם זכויות יוצרים עליו, במיוחד לאור העובדה שהוא מהווה חלק מהותי ועיקרי באותה יצירה אינסטרומנטלית שמממנה הוא נגנב לטענת הלהקה.

אחת מטענות ההגנה של הנתבעים במקרה זה תהיה שמדובר בסך הכל במהלך הרמוני שאין עליו הגנה של חוקי זכויות יוצרים (בשונה ממהלך מלודי). ואכן, עקרונית מקובל לטעון שחוק זכויות יוצרים אינו מגן על מהלכים הרמוניים, אך כל מקרה צריך להיות נדון לגופו ובהחלט ייתכן שייקבע שהמהלך המדובר כשהוא לעצמו מהווה בעצם מלודיה הזכאית להגנה כיצירה לכל דבר.

העובדה שלד זפלין נחשפו לשיר של להקת ספיריט בזמן שספיריט היתה הופעת החימום שלהם, מוכיחה לטענת התובעים כי הם העתיקו מהם במכוון את הקטע המוסיקלי המדובר. סוגיה דומה הועלתה במאמר שפורסם לפני שנים רבות באחד מירחוני המוסיקה בארה"ב, ושבו טען כותב המאמר כי השיר המפורסם Hotel California של להקת הנשרים גנוב מהשיר We used to know של הלהקה האנגלית ג'טרו טאל.

יצוין כי גם במקרה זה התבסס הכתב על העובדה שלהקת הנשרים שימשה כלהקת החימום של ג'טרו טאל במשך שנים ארוכות שקדמו להוצאתו לאור של השיר.Hotel California כשפנה כתב הירחון לאיאן אנדרסון היוצר והסולן של ג'טרו טואל ושאל אותו אם אין בכוונתו לעשות משהו בנדון, ענה לו זה האחרון כי הוא גאה בכך שהנשרים הושפעו מהשיר שלו, והוסיף שבכל מקרה מדובר בהרמוניה שאינה באמת מקורית שלו ושנוצרה בהשראתם של מלחינים קלאסיים גדולים כמו באך ובטהובן.

זכות ראשונים: מי היה הראשון שיצר את הקטע המוסיקלי?

כפי שניתן לראות ממקרים אלה ורבים אחרים, השאלה מי היה הראשון שיצר את הקטע המוסיקלי המדובר היא הקריטית ביותר, מאחר ובדרך כלל היא תכריע למי שייכת היצירה המדוברת. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא במשפט שבו נתבע ג'ורג' האריסון על ידי להקת השיפונס בטענה שהוא גנב את הלחן לשירו המפורסם My sweet Lord שיצא לאור בתחילת שנות השבעים משיר בשם He's so Fine שלהקת השיפונס הוציאה לאור בארה"ב כעשר שנים לפני כן.

האריסון טען במשפט כי הוא לא זוכר ששמע אי פעם את השיר של להקת השיפונס, ואולם הכלל המשפטי הוא שמספיק שתהיה לך אפשרות תיאורטית להיחשף ליצירה המקורית על מנת שניתן יהיה להניח שגנבת ממנה קטע מהותי, גם אם היתה זו גניבה לא מודעת. בסופו של דבר רכש ג'ורג' האריסון את זכויות היוצרים של להקת השיפונס בשיר שלה ובכך הסתיימה המחלוקת בין הצדדים באופן סופי. על פניו נראה כי רבים הסיכויים שגם המשפט הנוכחי יסתיים באופן דומה.

נראה כי עדיף לא להתמהמה, ורצוי להעלות שירים חדשים לאינטרנט מהר ככל האפשר, ובכך לקבע את תאריך יצירתם. כל מי שיוציא לאחר מכן שיר שלכאורה מועתק מהשיר הראשון שפורסם, יצטרך להתמודד עם הטענה שהוא בעצם יכול היה להיחשף לשיר המקורי באמצעות האינטרנט, ופעמים רבות די יהיה בכך כדי להכריע את המחלוקת בשאלה "מי גנב ממי".