הדעה הרווחת היא שהרישום בטאבו גובר על הסכם ממון שערכו הצדדים, שכן סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו".

ואולם לפני מספר חודשים, דן בית משפט לענייני משפחה בתל אביב בסוגייה זו, ופסק כי בניגוד לסברה הרווחת "הסכם ממון גובר על הרישום לצורך חלוקת הזכויות בין בני זוג".


לפי כתב התביעה, הצדדים נישאו זה לזו כאשר ברשותו של הבעל וילה בעיר מודיעין. לפני שהתחתנו ערכו בני הזוג הסכם ממון בו קבעו כי הרכוש שהובא לנישואין (הוילה), על כל תחלופיו, יישאר ברשות הבעל במקרה של גירושין.


עם הזמן, לבני הזוג הביאו ילדים לעולם, ובמהלך הנישואין מכר הבעל את הוילה במודיעין. עם הכספים שקיבל רכש דירה במרכז הארץ, אך במקום לרשום את הדירה על שמו בלבד, רשם את הבעלות על שמו ועל שם אשתו, שווה בשווה. בחלוף הזמן, מכרו בני הזוג את הדירה ורכשו וילה תחתיה אף היא במרכז, ורשמו אותה בלשכת רישום המקרקעין: מחצית על שם האישה ומחצית על שם הבעל.


האם האישה זכאית למחצית הדירה רק בשל הרישום בטאבו?


לאחר זמן מה, יחסי הצדדים עלו על שרטון והם החליטו לפנות להליך לגירושין. בבית המשפט עלתה השאלה, כוחו של מי גובר? האם כוחו של הרישום בטאבו או כוחו של הסכם הממון? האם הסכם הממון שקובע כי הוילה הראשונה על כל תחלופיה היא של הבעל, קרי גם הוילה במרכז תהא של הבעל חרף הרישום על שם שני הצדדים? או שמא ניתן לראות בהתנהגות הבעל כזניחת ההסכם, שכן לא רק פעם אחת רשם על שם אשתו דירה אלא פעמיים ובאותם כספים ראשוניים של הוילה הראשונה.


טענת הבעל, אשר יוצג על ידי עו"ד קרן לגזיאל, היתה כי יש לאפשר לצדדים לחיות את חייהם מבלי לחשוש מיום הגירושין. כלומר, אם ברגע של אהבה ואושר הוא החליט לרשום על אשתו מחצית מהרכוש בזמן שהנישואין התנהלו על מי מנוחות הרי שיש לכבד זאת. לטענתו, אם היה כל הזמן חושש לגורל נכסיו, לא היו הצדדים מצליחים להתקדם כלכלית, ואולי הקרע היה אף קורה הרבה קודם וייתכן כי הילדים או חלק מהם כלל לא היו באים לעולם. מקומו של הסכם הממון הוא רק ברגע הגירושין ואין להתייחס להתנהגות הבעל עד לאותו רגע כמי שוויתר על ההסכם, הגם שרשם על שם אשתו מחצית מתחליף ביתו שהביא לפני הנישואין.


האישה לעומת זאת טענה כי עצם העובדה שבעלה לקח את כספי מכירת הוילה, והכניס אותם לחשבון המשותף אשר ממנו הם רכשו יחד דירה, מלמדת כי הוא נתן לה מתנה וכי כוונתו היתה לשיתוף מלא, והרישום בלשכת רישום המקרקעין מהווה ראיה חותכת לכך.


בית המשפט קיבל את טענת הבעל וקבע כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973 קבע בסעיף 1 לחוק שהסכם ממון תקף כל עוד לא נעשה בו תיקון באמצעות הסכם בכתב, וכך גם נכתב בגוף הסכם הממון. בפסק דין זה, בית המשפט קובע כי הוא מכבד את חופש החוזים ומעונין לשמור על ודאות משפטית, לכן פירוק השיתוף בדירה יתבצע בהתאם לאמור בהסכם הממון עליו חתמו הצדדים.