מדובר באחת הסוגיות הלוהטות ביותר בעולם המשפט הפלילי: סוגיית הזכרון המודחק.

בשנת 2004 הגישה צעירה בת 26 תלונה במשטרה לפיה אביה אנס אותה החל מהיותה ילדה כבת 4 ועד גיל 9-10. לדבריה היא הדחיקה לחלוטין את מה שעבר עליה, הדברים נמחקו מתודעתה כליל, אבל בעקבות פגישה עם רב וטיפול פסיכולוגי שעברה עקב תופעות שונות - הדברים צפו בחזרה בצורה בהירה וברורה.

בית המשפט, שהתלבט בסוגיה, קיבל בסופו של דבר את טענת התביעה לפיה למתלוננת היו מנגנוני הגנה וניתוק אשר גרמו להדחקת הזיכרונות הטראומטיים. כאשר מנגנונים אלו החלו לקרוס היא סבלה מתגובות פיזיולוגיות שונות ולבסוף החלו הזכרונות לצוף בתודעתה.

בית המשפט דחה את קו ההגנה של הנאשם, אשר יוצג ע"י עו"ד גדעון היכל, לפיו אין מדובר בזכרון אותנטי אלא דימיון מתעתע שהלך והתפתח במוחה של המתלוננת, במהלך הטיפולים הפסיכולוגיים השונים שעברה, עד שהתגבש לכלל חוויה ריאלית. בכך גם נדחו עדויות אמה של המתלוננת ושלושת אחיה אשר הביעו תמיכה באביהם וטענו כי לא היו דברים מעולם והיא בדתה עלילה נגדו.

בתיק העידו מומחים רבים, הן מטעם התביעה, הן מטעם ההגנה, בדבר ההיתכנות של זכרון מודחק, וכאמור, בפסק דין מנומק בן 350 עמודים, אשר נכתב ע"י השופטת מרים סוקולוב בבית המשפט המחוזי בתל אביב - התקבלה האפשרות.

מדובר במהפיכה בעולם המשפט הפלילי ובכרסום נוסף בתהליך מתמשך של כרסום בזכויות הנאשם במשפט הפלילי וכרסום במידת הוודאות שבית המשפט דורש בטרם ירשיע נאשם בעבירות פליליות חמורות.

מדובר בסיוט מבחינתו של כל עו"ד פלילי שכן מדובר בטענות שלנאשם כמעט ואין אפשרות להתגונן מפניהן, בעיקר מפני שחלוף הזמן מקשה מאוד להפריך טענות בדבר מעשים שקרו לפני שנים כה רבות.

בעניינים מסוג זה הופכת ההכרעה המשפטית להיות תלויה בעיקר במידת האמון שבית המשפט נותן בעדה המרכזית, מבלי שיתקיימו ראיות אובייקטיביות כלשהן.

ומדוע, לדעתי, כעו"ד פלילי מדובר בעניין בעייתי ביותר? הבעיה היא שאם נכונה הטענה שלא מדובר בזכרון אותנטי אלא בדימיון מתעתע שהתפתח תוך כדי שנים של טיפולים פסיכולוגיים - הרי שהעדה תהיה משכנעת לחלוטין באמיתות טענותיה ותיתפס כעדה אמינה.

וזכרו, כל אדם בחזקת זכאי כל עוד לא הוכרע דינו...ולפעמים גם אחרי שהוכרע דינו.