פסק דין לסילוק יד ורישיון במקרקעין בין בני משפחה

לכל אדם שהינו בעלים של זכויות במקרקעין, יש זכות לדרוש פינוי של מי שמחזיק בנכס בפועל, בכפוף לחוק ולהסכם בין הצדדים. זאת מכוח חוק המקרקעין. דוגמא למימוש זכות זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לכם שאלה?
פורום מקרקעין - נדל"ן
פורום פינוי שוכר ומקרקעין, פירוק שיתוף
פורום בית משפט לענייני משפחה
פורום צוואות ירושות

 

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לסילוק יד במקרקעין. התובעים היו אב ו-7 מבניו. הנתבעים היו נכדו של האב ואשתו. התובע ירש יחד עם שמונת ילדיו את זכויות אשתו המנוחה במקרקעין, אותם היא ירשה מהוריה. בנו הבכור של התובע, שהיה אביו של הנתבע, הקים על המקרקעין 4 יחידות דיור בהסכמת אביו ואחיו. לטענת המקים, עם תום הבנייה, הוא נתן רשות לנתבע לגור באחת מהדירות, בכפוף להסכמת התובעים האחרים. התובע טען שרשות זו ניתנה ללא תמורה בצידה ומבלי שהנתבע השקיע השקעה בדירה. כעת, התובעים ביקשו לפנות את הנתבע שהתגורר במקום.

טענות הצדדים

התובעים טענו שלמרות כוונתם הטובה, הנתבע החזיר רעה תחת טובה. הוא קילל, השמיץ והשפיל את התובעים, לרבות סבו. לטענתם, הנתבע בזבז את כל כספי השתכרותו ולא סייע במימון פרויקט הבנייה. בשל התנהגות מחפירה זו, התובעים דרשו מהנתבע לפנות את יחידת הדיור.

מאידך, הנתבע טען שהוא נטל הלוואה מהבנק בסך של 18,000 ₪ לצורך מימון הבנייה. לדידו, הוא שבנה את יחידת הדיור וזאת כיוון שעבד מגיל 12 ונתן את כספי השתכרותו לאביו. הוא התגורר בדירה יחד עם אשתו ושלושת ילדיו, אשר אחד מהם נכה. לטענתו, מניעי התובעים היו פסולים ונבעו מנקמנות. הוא הוסיף ששווי הדירה עמד על 60,000 דולר ומשכך, היה על התובעים לפצותו בסכום זה במידה והתביעה תתקבל.

פינוי הנתבע

השופטת קבעה שלא היה ספק שהמקרקעין היו שייכים לתובעים. גם הנתבע לא חלק על כך, וכך גם עלה מנוסח רישום המקרקעין. לפיכך, התובעים היו זכאים לפנות את הנתבעים מהמקרקעין. זאת מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969. בנוסף, השופטת פסקה שהנתבע לא היה יותר מאשר "בר רשות" במקרקעין האמורים. תחילה, החזקתו בהם הייתה כדין. אולם, כאשר הוא סירב לפנות את המקרקעין לאחר שנדרש לעשות כך על ידי התובעים, החזקתו הייתה שלא כדין. יתרה מזאת, גם אם הנתבע היה בר רשות בתמורה, היות והוא מימן בכספו את בניית הדירות, מעמד זה לא העניק לו זכות שלא להתפנות מהנכס.

עם זאת, השופטת קבעה שדרישת הפינוי הייתה כפופה לחובת פיצוי הנתבע. זאת עקב תמיכתו הכלכלית בפיתוח המקרקעין. לגרסת התובעים, הנתבע לא נתן לאביו מאום. תמיכתו בפרויקט באה לידי ביטוי בהזמנת עבודות הבנייה. מאידך, הנתבע טען שעבד מגיל 12 ונתן את כל כספי השתכרותו לאביו וכך הבנייה מומנה.

פיצוי הנתבע

השופטת העדיפה את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעים. זאת היות והתובעים לא סיפקו הוכחות לטענותיהם בדבר בזבוז כספי הנתבע על ידיו. כמו כן, התובעים טענו שהנתבע מעולם לא לקח הלוואה כדי לתת לאביו כספים. מאידך, הנתבע הציג בפני בית המשפט אישור על נטילת הלוואה לצורך זה.

יתרה מזאת, השופטת קבעה ששיקולי צדק הצדיקו אף הם פיצוי כספי. שכן, הנתבע החל לעבוד מגיל צעיר ונתן את כספיו לאביו. מכספים אלו האב שילם את רישיונות הבנייה והמהנדס. משכך, התובעים חויבו בפיצוי הנתבע על ההשקעות שהשקיע במקרקעין לאחר שביטלו את מעמדו בהם. לבסוף, סכום הפיצויים העומד על סך של 94,800 ₪. בנוסף, הנתבע חויב בפינוי הדירה בה התגורר.