עתירת יגאל עמיר לצאת לברית בנו, ולחילופין לערוך את הברית בכלא

ברביעי לנובמבר 1995, נרצח ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, על ידי יגאל עמיר. הלה נתפס מיד לאחר הרצח והודה במעשיו. הוא הורשע על ידי בית המשפט ונידון למאסר עולם ולשש שנות מאסר נוספות. בשנת 2004, עמיר נשא לאישה את לריסה טרימבובלר, ובשנת 2007 נולד בנם המשותף. מאחר ועמיר הוגדר כאסיר ביטחוני, לא נערך טקס נישואין הלכתי ובני הזוג אף לא התייחדו זה עם זו. אלא, אשתו של עמיר קודשה באמצעות שליח וההיריון נוצר באמצעות הפריית מבחנה. במשך השנים, עמיר הגיש לבית המשפט עתירות שונות בהן ביקש להינשא לאשתו בטקס דתי ולהתייחד עמה, בהתאם לזכויות הניתנות לאסירים ביטחוניים אחרים. ההחלטה דנן מהווה עוד חולייה בשרשרת ההחלטות שניתנו בעניינו של עמיר.

יש לכם שאלה?

פורום משפט מנהלי, עתירות, בג"צ ורשויות מקומיות
פורום רישום פלילי
פורום מעצר - זכויות עצורים ושחרור ממעצר
פורום כתב אישום במשפט הפלילי

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט עתירה נגד החלטת המשיבה שלא לאפשר לעמיר לצאת לחופשה מיוחדת על מנת להשתתף בברית המילה של בנו. לחלופין, העתירה הוגשה כנגד סירוב המדינה שלא לאפשר לעותר לערוך טקס ברית מילה בתוך בית הכלא. לטענת העותר, מאחר שהוא הוגדר כאסיר ביטחוני, הוא לא היה זכאי לחופשות. עם זאת, הוא היה זכאי לביקורי משפחה מדרגה ראשונה בבית הכלא. לדידו, לכלל בדבר איסור להוצאה לחופשות של אסירים ביטחוניים היו מספר חריגים. אחד מהם היה אפשרות להוצאה לחופשה מיוחדת תוך ליווי אבטחה של שירות בתי הסוהר, לצורך ברית מלה של בן האסיר. לכן, היה מקום לאשר את חופשתו. לחלופין, נטען כי לא הייתה מניעה מלערוך את טקס ברית המילה בתוך בית הכלא.

מנגד, המדינה התנגדה למתן חופשה, גם באבטחה. לטענתה, הוצאתו לחופשה של אמיר הייתה עלולה להביא לפגיעה קשה בסדר הציבורי, בביטחון המדינה ובעותר עצמו. הלכה למעשה, המשיבה חששה מפני מהומות שיתעוררו בקרב הציבור בעקבות הוצאתו של העותר לחופשה, תוך שהאחרון מפיץ את דעותיו. לא זו אף זו, היה חשש שהמתנגדים לעותר ינסו לפגוע בו וכתוצאה מכך, יפגעו אנשי הליווי מטעם שירות בתי הסוהר. בשל כך, העותר טען שהמשיבה הפלתה בינו לבין רוצחים אחרים שנידונו למאסר עולם.

דיון והכרעה - הברית תיערך בין כותלי בית הסוהר

בית המשפט קבע כי עמיר לא היה ככלל הרוצחים שנידונו למאסר עולם וזאת משום שהוא רצח את ראש ממשלת ישראל. בעקבות פעולה זו, הכנסת חוקקה את סעיף 30א לחוק שחרור על תנאי מאסר, תשס"א – 2001 לפיו לא ניתן לקצוב את עונשו של עמיר. בנוסף, השופט ציין שפעולתו של העותר פגעה בצורה משמעותית במדינה ישראל, לרבות מוסדותיה ותפיסת הדמוקרטיה שלה, שהנרצח עמד בראשה. מעשהו הנורא של העותר הצדיק לדעת השופט נקיטת אמצעי הגנה שונים על ידי המדינה.

לכן, לקביעת השופט, גם אם העותר קיבל את עונשו בבית המשפט, ולא היה מקום להענישו פעם נוספת, הרי שלמדינה הייתה סמכות לשלול ממנו את זכות החופשה, שהוענקה כפריבילגיה בכלא. זאת, במיוחד לנוכח העובדה שלמדינה הייתה סמכות לנהוג בעותר באופן שונה לעומת רוצח רגיל, לאור אופי מעשיו. יתרה מזאת, השופט הדגיש כי כאשר העותר נישא והחליט להביא ילד לעולם, הוא היה מודע לכך שלא יהיה ניתן לקצוב את עונשו לאור סעיף 30א לחוק שחרור על תנאי מאסר. משכך, העותר ידע שלאחר לידת בנו, לא תהיה לו אפשרות לפגוש בו מחוץ לכותלי הכלא. לכן, השופט פסק שלא הייתה באפשרות העותר לטעון כנגד החלטה זו במעמד דנן. לגופו של עניין נקבע שמבחינה מעשית, לא היה ניתן להוציא את העותר לחופשה. זאת לאור החשש לפגיעה בו על ידי אחרים ולפגיעה בסדר הציבורי ובשלום הציבור עקב זאת.

עם זאת, השופט קבע שלא היה טעם שלא לערוך את טקס ברית המילה בתוך כתלי בית הסוהר, בכפוף להגבלות אבטחה שונות. השופט ציין ששירות בתי הסוהר לא התנגד לבקשה זו, כל עוד העותר לא היה עתיד לבוא במגע עם אסירים נוספים ומבקרים פרט לבני משפחה מדרגה ראשונה. אולם, המדינה היא שהתנגדה לכך בטענה שבית הכלא אינו משמש באולם שמחות. כאמור, השופט דחה טענה זו והדגיש שגם אם הייתה זו הפעם הראשונה בה עתיד היה להיערך טקס ברית מילה בכותלי בית הכלא, לא היה בכך על מנת לדחות את הבקשה. לדעת השופט, האפשרות לערוך את ברית המילה בכלא, בכפוף לסידורי אבטחה שונים, שיקפה את האיזון הראוי בין הפגיעה בזכויות העותר והפגיעה בציבור ובבית הסוהר. בסופו של דבר, העתירה הראשונית נדחתה ובמקומה, השופטת קיבל את בקשתו החלופית של העותר, לערוך את טקס ברית המילה לבנו בתוך בית הכלא.