כאשר חייל צה"ל נפגע ונגרם לו נזק לצמיתות, הוא זכאי לפנות אל קצין התגמולים של משרד הבטחון בבקשה שהאחרון יכיר בפגיעתו ככזו אשר נגרמה עקב השירות הצבאי. לאחר מכן, קצין התגמולים קובע את אופי הפגיעה ואת גובה התגמולים המגיעים לנפגע בגינה. על החלטותיו של קצין התגמולים ניתן לערער אל ועדת ערר מיוחדת. במידה ואף החלטת הוועדה דנן אינה מניחה את דעתו של הנפגע, ביכולתו לפנות לבית המשפט המחוזי. האמור לעיל תקף לגבי חיילי צה"ל בעבר ובהווה. עם זאת, עולה השאלה מהו הדין בנוגע לשוחרים שהינם חניכי הפנימייה צבאית?
יש לך שאלה?
להלן החלטה של וועדת הערר בעניינו של שוחר אשר ערער על קביעתו של קצין התגמולים כי לא היה זכאי לפיצוי על פגיעותיו, וזאת מאחר ובעת קרות הנזק לא היה חייל כי אם שוחר, וככזה לא בא בגדרי חוק הנכים המקנה זכות פיצוי לחיילים בלבד. אותו שוחר לשעבר לא היה שבע רצון מקביעתו זו של קצין התגמולים, ומכאן הערעור דנן.
טענות הצדדים
טענותיו של המערער לא פורטו בהרחבה, אך מהותן הייתה פשוטה וברורה: דינו של שוחר במסגרת להכשרת צבאית אינו שונה במאום מדינו של חייל צה"ל בכל הקשור לתחולת חוק הנכים (תגמולם ושיקום).
מנגד, מדינת ישראל טענה שלל טענות, אשר המחישו לדעתה מדוע לא היה נכון לראות במערער חייל הזכאי לפיצויים בהתאם לחוק הנכים. ראשית, נטען כי סעיף 1(1) לחוק הנכים הגדיר את הזכאי לפיצוי ככזה אשר שירת בצה"ל, בעוד שהמערער לא שירת בצה"ל בטרם נפגע ולכן לא היה זכאי לבוא בגדרו של חוק הנכים. בנוסף, נטען שהשוחר דנן היה חלק ממסגרת אזרחית גרידא, אשר הכינה אותו לשירות צבאי, אך לא היוותה חלק אינטגראלי משירות זה, ולכן לא ניתן היה להגדירו כחייל על פי חוק הנכים, במשתמע או במפורש. בהתאם לכך, מדינת ישראל טענה שמן הראוי היה להותיר את החלטת קצין התגמולים על כנה.
מעמדו של השוחר
וועדת הערר בחנה את טענות הצדדים, עיינה בחקיקה הנוגעת בדבר ומסרה את החלטתה. ראשית פנתה הוועדה אל הגדרת המונח חייל בחוק השיפוט הצבאי: "אדם הנמנה עם הכוחות הסדירים של הצבא, על פי חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן - חייל בשירות חובה), או על פי התנדבות, בין בדרך של התחייבות לשירות קבע ובין בדרך אחרת". הוועדה ראתה את הדיבור "ובין בדרך אחרת" ככזה אשר אפשר לראות בשוחר שהתחייב במהלך לימודים לשרת את צה"ל, כחייל לכל דבר ועניין. יתרה מזאת, צוין כי חוק השיפוט הצבאי חל גם על "העובד בשליחות הצבא". בהקשר זה, נקבע כי השוחר פעל לכל הפחות בשליחות הצבא, ולכן חוק השיפוט הצבאי חל עליו. בנוסף, נקבע שהיה זה אבסורד להניח כי בה בעת שחוק השיפוט הצבאי חל על פלוני, חוק הנכים לא יחול על האחרון.
לאחר מכן, וועדת הערר הציגה דוגמאות לפסיקות קודמות אשר במסגרתן הוכרו שוחרים כחיילים. לא זו אף זו, צוטטו פסיקות אשר קבעו כי פקודות מטכ"ל חייבו שוחרים וחיילים כאחד. לאור העולה מן המקובץ, קבעה וועדת הערר כי המבקש נחשב לחייל לצורך חוק הנכים, ומשכך הוחזר התיק אל קצין התגמולים, במטרה לברר האם פגיעתו של המשיב אכן נגרמה עקב שירותו כשוחר.
.JPG)
