משמעות חזקת השיתוף בין בני זוג היא שכאשר הם מקיימים משק בית משותף, הם יהיו זכאים למחצית מן הרכוש המשותף הכולל, לו יחליטו על היפרדותם או לו אחד מהם ימות. חזקה זו ניתנת לסתירה, כאשר נטל הוכחת אי התקיימות החזקה מוטל על הטוען לכך. בפרשה הנדונה בית המשפט היה צריך לדון בדבר זכויותיה של אלמנה בבית בעלה המנוח ובכספיו.
יש לך שאלה?
העובדות
בפרשה זו הגישה אלמנה תביעה כנגד ילדי בעלה המנוח, בה ביקשה להצהיר על זכותה למחצית הזכויות שהיו למנוח בבית מגוריהם ובכספיו. כמו כן, האלמנה ביקשה מבית המשפט להצהיר על זכותה להמשיך ולגור בבית המגורים של בעלה המנוח. מנגד, ילדי המנוח הגישו תביעה כנגד האלמנה, בה ביקשו מבית המשפט להורות על יציאת האלמנה מבית אביהם ולפסוק לטובתם שכר ראוי עבור התקופה בה היא גרה בדירה.
בצוואת המנוח צויין כי האלמנה תוכל להמשיך ולהתגורר בביתו למשך של 6 חודשים מעת שילך לעולמו, וכי לאחר מכן היא תעבור להתגורר בביתה. כמו כן, בצוואה צויין כי בינו לבין אשתו (האלמנה) לא הייתה כל שותפות בנכסים. בהליך זה האלמנה טענה כי במהלך 35 שנות נישואיה למנוח קיימה עימו משק בית משותף, אם כי ניהלו חשבונות בנק נפרדים בהסכמה. היא הוסיפה שבמהלך חייה המשותפים עם המנוח שופץ בית מגוריהם. מנגד, ילדי המנוח טענו כי המנוח והאלמנה ניהלו משטר רכושי נפרד, כאשר לא היו להם חשבונות בנק משותפים. לטענתם, דירת המחלוקת נרכשה על ידי הוריהם המנוחים והם ששיפצו את הדירה והרחיבוה למצב שבו היא נמצאת כיום, וכי מאז מות אימם לא נעשו כל תוספות בניה או שיפוצים שהיה בהם כדי להשביח את הדירה מבחינה כלכלית, ולהשפיע על ערכה לעומת מצבה בעת שהאשה עברה לגור בה. כמו כן, ילדי המנוח טענו כי "חזקת השיתוף" לא חלה בנישואים שניים בהתייחס לנכסים או כספים שהיו למנוח בטרם הנישואים השניים.
המסגרת הנורמטיבית
על פי מועד נישואיהם של המנוח ואלמנתו חלה עליהם הלכת השיתוף המאמצת את "חזקת השיתוף". הלכה זו קובעת חזקה לפיה "בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת". הוכחת קיום יחסי נישואין במשך תקופה ארוכה תוך מגורים משותפים וחיי שלום מקימה את החזקה האמורה. החזקה האמורה ניתנת לסתירה, כאשר נטל ההוכחה הוא על הטוען לאי התקיימותה. כפי שהוכרע בפסיקה בעבר, חזקת שיתוף זו חלה גם על נכסים שהביאו בני הזוג מעברם טרם הנישואים.
קיומו של שיתוף
בית המשפט הכריע כי אורח חייהם של האלמנה והמנוח הצביע ותמך בקיומה של חזקת השיתוף, היות ואורח חייהם קיים את שני התנאים לתחולת החזקה: "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף", כאשר הפסיקה ברובה נוקטת בגישה לפיה די בקיום אחד מהתנאים. ילדי המנוח ניסו לסתור את חזקת השיתוף במקרה דנן, אך בית המשפט לא קיבל את טענותיהם. כך למשל, בית המשפט לא ראה באמרת המנוח בצוואה כי בינו לבין אלמנתו לא הייתה "שותפות בנכסים מכל סוג שהוא" כתקפה. שכן, גם לאחר כתיבת הצוואה הצדדים התחלקו ביניהם בהוצאות ופעלו במאמץ משותף. בנוסף, בית המשפט קבע כי חזקת השיתוף חלה גם בנישואים שניים, ובייחוד במקרה זה בו האלמנה חיה בבית המנוח פי שלושה מאשתו הראשונה.
לאור האמור, בית המשפט הכריע כי חזקת השיתוף חלה על דירת המנוח, ולכן האלמנה נמצאה זכאית לרבע מכלל הזכויות בדירה. בית המשפט פסק לטובת האלמנה סכום של 104,000 שקלים, מחצית מן הסכום שהיה רשום על שם המנוח. בית המשפט דחה את תביעת ילדי המנוח לשכר ראוי.
