אחריות מעסיק כלפי מטפלת שנפגעה בגין העדר כללי בטיחות ראויים בעבודה

בית המשפט קיבל את תביעתה של אישה אשר נפגעה במהלך עבודתה כמטפלת סיעודית. נפסק כי במקרה דנן, התאונה התרחשה במהלך העבודה, בשל רשלנות המעסיקה הנתבעת. רשלנות זו באה לידי ביטוי בקביעת נהלים והנחיות אחידים, שלא התחשבו במצבם המיוחד של המטופלים ובכך הביאו לסיכון חיי המטופלים והמטפלים יחד.

יש לכם שאלה?
פורום ועדה רפואית
פורום מחלת מקצוע
פורום תאונת עבודה
פורום מימוש זכויות רפואיות כספיות


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי כספי בגין נזקי גוף שנגרמו בעקבות תאונת עבודה. התובעת עבדה כמטפלת סיעודית של קשישים בבית האבות הנתבע. לטענתה, בינואר 2003, היא התבקשה על ידי מעבידה לרחוץ את אחת השוהות במוסד. בסיום הרחצה, ביקשה התובעת להלביש בטיטול את הקשישה, שעמדה מול כיור האמבטיה ואחזה בו בשתי ידיה. התובעת עמדה מאחורי הקשישה והחלה בהלבשת הטיטול. מסיבה לא ברורה, איבדה הקשישה את שווי משקלה, נפלה אחורנית והפילה את התובעת.

טיעוני הצדדים

לטענת התובעת, בעקבות התאונה נותרה לה נכות צמיתה ולכן קמה חובה למעבידתה הנתבעת לפצותה בגין נזקיה. בעקבות התאונה, התובעת הגישה בקשה למוסד לביטוח לאומי שהכיר בתאונה כתאונת עבודה. בהתאם להכרה, נקבעה לתובעת דרגת נכות צמיתה בשיעור של 30%. התובעת הציגה חוות דעת מומחה מטעמה, לפיה נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 45%. היא העריכה את נזקיה בסך של 619,000 ₪. מנגד, הנתבעת הכחישה את נסיבות האירוע. לחלופין, היא טענה כי לא קמה לה אחריות לפיצוי התובעת.

הנתבעת הגישה גם היא חוות דעת מומחה, לפיה נקבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בלבד. לשיטת הנתבעת, נזקיה של התובעת עקב התאונה לא היו יותר גבוהים מסך התשלום אותו היא קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי, שעמד על 152,000 ₪.

דיון והכרעה

לאחר בחינת מכלול הראיות ושמיעת עדי הצדדים, השופטת קיבלה את התביעה. היא קבעה כי נסיבות הנפילה לא הוכחו בוודאות על ידי מי מהצדדים, אולם השופטת העדיפה את גרסתה של התובעת לעניין. לפיה, הנפילה הייתה כתוצאה מנפילת הקשישה עליה. היות והקשישה שנפלה נפטרה טרם עריכת המשפט, לא היה ניתן לגבות ממנה עדות באשר למהלך העניינים. הקשישה נפטרה שמונה חודשים לאחר האירוע נשוא התביעה. לטענת השופטת, לו לנתבעת היה ספק באשר להתרחשות הדברים, היא הייתה יכולה לברר את מהלך האירועים על ידי שמיעת הקשישה. עם זאת, היא נמנעה מכך, גם לאחר שידעה על התאונה, מספר ימים לאחר התרחשותה. לכן, לא נמצא טעם להטיל ספק בגרסת התובעת כפי שהובאה בפני השופטת.

לטענת התובעת, הנתבעת נהגה ברשלנות והפרה חובה חקוקה ולכן קמה נגדה עילת תביעה. השופטת דנה בכל אחת מהעוולות בנפרד. נקבע כי לבית האבות הייתה חובת זהירות כלפי התובעת כמעביד כלפי עובד. בהקשר זה, נטען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כאשר הנהיגה שיטת עבודה שלא הייתה נוחה ובטוחה, ממנה נשקפה לעובדים סכנה. נטען כי על פי הנוהל, היה על התובעת לחתל את הקשישים בחדר האמבטיה, כאשר על הקשיש היה לעמוד מול הכיור ולאחוז בו בשתי ידיו בעוד המטפל עמד מאחוריו.

השופטת קבעה כי נוהל טיפול זה היה סביר כשלעצמו, כל עוד הוא התייחס לקשישים אשר יציבתם הייתה יציבה והיו מסוגלים לאחוז את הכיור. עם זאת, היה ניתן לצפות מקרים מיוחדים, בהם החתלת הקשישים הייתה כרוכה בסיכונים מיוחדים. במקרים אלה, לא היה די בנוהל הקיים. אז, היה צורך להסתייע בשני מטפלים או לבצע את פעולת ההלבשה במקום אחר, כך שלא הייתה נשקפת סכנה לקשיש ולמטפל.

רשלנות המעסיק בקביעת נהלים למצבים מיוחדים

משכך, השופטת קבעה שקיומו של נוהל אחד לגבי פעולת ההחתלה הקשישים, ללא התייחסות אפשרית לסטייה ממנו, היה בגדר רשלנות הנתבעת. יתרה מזאת, במקרה דנן, הקשישה שנפלה סבלה מבעיות רפואיות אשר גרמו לה, בין היתר, לנפילות בעבר ולחוסר שיווי משקל. בנוסף, נטען כי היא הייתה כבדת משקל. לכן, היה מקום להסדיר נוהל אחר של הלבשה והחתלה לגבי הקשישה.

לאור זאת, השופטת קבעה כי החלתו של הנוהל על המקרה דנן היה מעשה רשלני, שהביא להפרת חובת הזהירות שבין הנתבעת לתובעת. נפסק כי היה קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין נפילתה של הקשישה ושל התובעת. מכאן, שעוולת הרשלנות הוכחה על ידי התובעת וקמה חובתה של הנתבעת לפיצוי. לעומת זאת, טענותיה של התובעת באשר להפרת חובת חקוקה נדחו בשל היעדר הוכחתן.

לאחר שהוכח כי לתובעת קמה זכות לפיצוי מידי הנתבעת, חושבו נזקיה. השופטת ציינה שהערכתה של התובעת בכתב התביעה הייתה גבוהה באופן לא מידתי לעומת הסכום הסופי, ולא גובתה בהוכחות וראיות מבוססות. לבסוף, התובעת קיבלה פיצוי בגין נכותה הרפואית והתפקודית, הפסדי השכר, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעות ופיצוי בגין כאב וסבל. סך נזקיה של התובעת הוערך בכ – 174,750 ₪. השופטת הורתה לנכות מסכום זה את תקבולי המוסד לביטוח לאומי ולבסוף, הנתבעת חויבה בפיצוי התובעת בסך של 23,089 ₪.