בסעיף 34י לחוק העונשין נקבע סייג לאחריות הפלילית והוא – סייג ההגנה העצמית. לפי סייג זה, לו אדם פעל מתוך הגנה עצמית הוא לא יהיה חייב בדין. בעת שבית המשפט מכריע אם טענת הגנה זו קמה, עליו לאזן בין הרצון להגן על קורבן התקיפה לבין אינטרס הציבור בהשלטת חוק וסדר ומניעת "חיסול חשבונות".
יש לך שאלה?
על פי ההלכה הפסוקה, קיימים חמישה יסודות לטענת ההגנה, והם: תקיפה שלא כדין, פעולת ההגנה העצמית הייתה נחוצה להגנה עצמית, מיידיות מבחינת עיתוי התממשות הסכנה הצפויה, סבירות הכוח שהפעיל האדם במסגרת ההגנה העצמית וכי הטוען להגנה לא גרם בהתנהגותו הפסולה לאירוע המדובר, תוך שצפה מראש את אפשרות התפתחות הסיטואציה בה היה מצוי. הפרשה הנידונה, בין היתר, דנה בסוגיה זו.
העובדות
על פי עובדות כתב האישום, הנאשם 1 היה חייב למנוח 500 שקלים. עקב חוב זה התפתחה תגרה בין המנוח לבין שני הנאשמים בתוך חנות קרמיקה וחומרי בנין. במהלך התגרה, הנאשם 2 הכה את המנוח באמצעות קרש בחלק גופו העליון, בעוד הנאשם 1 הוציא מידי המנוח את הסכין שהייתה ברשותו ודקר אותו בבית החזה השמאלי ובאיברים נוספים. דקירה זו חדרה ללב ולריאה השמאלית של המנוח ובעקבותיה נגרם מותו.
בית המשפט התכנס בהליך זה על מנת להכריע את דינם של הנאשמים, כאשר בסופו של דבר הנאשם 1 בפרשה זו הואשם והורשע בעבירת ההריגה ובעבירת שימוש ברכב ללא רשות. אחיו של הנאשם 1, הנאשם 2, הואשם והורשע בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש. יש לציין כי שני הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום.
הכרעת הדין
נטען כי קודם לאירוע המתואר התרחש אירוע נוסף אשר במטע זיתים הסמוך לשפרעם. בבמסגרתו, הנאשם 1 והמנוח נפגשו, לאחר שתיאמו זאת טלפונית. צוין שלא הייתה מחלוקת על העובדה שבמפגש זו המנוח דקר את הנאשם 1 בשפתו.
בית המשפט בחן בקצרה את היסוד העובדתי של עבירת ההריגה, וקבע כי הוא התקיים בכל הנוגע לנאשם 1. לגבי היסוד הנפשי של עבירת ההריגה, בית המשפט קבע כי "עבירת ההריגה דורשת מחשבה פלילית: מודעות לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובפרט לאפשרות של גרימת התוצאה, וכן כוונה או פזיזות באשר לתוצאה זו. הפזיזות באה לידי ביטוי בחזות מראש של התרחשות התוצאה האסורה, כשלצידה אדישות לאפשרות גרימת התוצאה, או למצער קלות דעת ביחס אליה, לאמור: מודעות לאפשרות של גרימת התוצאה מתוך תקווה שהיא לא תגרם". בעניין זה, בית המשפט פסק כי מחומר הראיות עלה שהנאשם 1 היה מודע למעשה הדקירה ולכך שדקירתו כוונה כנגד אדם. נקבע שגם הדקירה בלב המנוח הייתה קטלנית וכי הנאשם 1 ללא ספק צפה את אפשרות התרחשות המוות כתוצאה ממנה.
טענת ההגנה העצמית
הנאשם 1 טען להגנה עצמית, סייג לאחריות הפלילית המופיע בפי סעיף 34י לחוק העונשין. בית המשפט לא קיבל טענה זאת, וקבע כי הנאשם 1 רדף אחר המנוח אל תוך החנות מתוך רצון לנקום בו על אירוע הדקירה הראשון, וכי "התנהגותו [...] לא נעשתה בלית ברירה, ואף לא מתוך רצון להמלט מן המנוח. דקירת המנוח נעשתה לאחר שהעימות ביניהם בתוך החנות נעשה בשל התנהגותו [...] ורדיפתו אחר המנוח". בעניין זה, בית המשפט קבע כי לא הוכח שתקיפתו של הנאשם 1 נעשתה על מנת להדוף תקיפה שלא כדין וכי בכל מקרה, לא התקיימה דרישת "הנחיצות" משום שלנאשם היו הזדמנויות רבות לסגת. כפי שנקבע, "סך כל הדקירות, בישבנו של המנוח, ברגלו ובחזהו מלמדים שהדקירות לא נעשו לשם הגנה עצמית".
לגבי הנאשם 2, בית המשפט ציין כי נאשם זה לא הכחיש את העובדה שהפעיל אלימות כנגד המנוח וכנגד אחד נוסף, אך טען כי עשה כן מתוך הגנה עצמית ומתוך הגנה על אחיו. בעניין זה, בית המשפט קבע כי מתיאורו של נאשם זה עלה כי הוא החל לרדוף אחר המנוח על מנת להכותו, נסיבות בהן לא חלה ההגנה העצמית. ובכל מקרה, בית המשפט קבע כי הנאשם 2 "לא הניח תשתית ראייתית מספקת לשכנע את בית המשפט כי הוא זכאי לפטור מאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34י' לחוק העונשין". לבסוף, בית המשפט הרשיע את הנאשמים בעבירות האמורות.
.JPG)
