הזכות לפרטיות הוכרה כזכות יסוד בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב - 1992. מהות זכות זו היא זכאותו של האדם לאלמוניות ואינטימיות. אחת הסיטואציות השכיחות בהן נוצרות פגיעה בזכות זו היא כאשר כתב טלוויזיה חודר לפרטיותו של הפרט למען שידור כתבה אודותיו או אודות נושא הקשור אליו. סוגיה זו נידונה בפרשה הבאה, בה כתב טלוויזיה חדר לביתם של התובעים, צילם אותו ושידר את התצלומים בערוץ 1. בית המשפט נדרש לקבוע, בעיקר, האם פעולות הכתב פגעו בפרטיותם של התובעים ומה היה הפיצוי ההולם לכך בנסיבות העניין.
יש לך שאלה?
התובעים היו זוג נשוי אשר התגוררו בחוות מעון. על פי הנטען בכתב התביעה, הכתב בני ליס, הנתבע מס' 1, פרסם בערוץ הראשון כתבה, במסגרת המגזין 'מבט', בה הוא נראה דופק על דלת ביתם של התובעים, וכאשר הם לא ענו – הוא נכנס לביתם עם מצלמה והראה לכל את תוכן ביתם. נטען כי צוות הצילום צילם את השלט אשר הופיע משמאל לדלתם של התובעים, בו הופיעו פרטיהם, וזאת על מנת שכלל הצופים ידעו בבית של מי מדובר. בכך, נטען כי הנתבע 1 פגע בפרטיותם, עוולה הקבועה בחוק הגנת הפרטיות, והסיג גבול - עוולת הפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין. כמו כן, נטען כי תוכן הדברים אשר נאמרו בכתבה על ידי הנתבע 1 היוו לשון הרע כלפיהם, עוולה לפי חוק איסור לשון הרע.
תביעה זו הופנתה גם כלפי מחלקת החדשות בערוץ הראשון ורשות השידור. לטענתם, לא הופיע בכתבה שום פרט מזהה שקשר את התובעים לצילומים שהוצגו, וכי בסופו של דבר דובר במאחז בלתי חוקי שהתובעים נדרשו לפנותו. כמו כן, נטען כי גם כך תמונת פנים האוהל הוצגה באינטרנט.
הנתבע 1 טען כי היה מדובר באוהל, וכי לאחר שדפק על הדלת הבלתי נעולה של האוהל ולא נענה – החליט להסיט מעט את פתח הדלת על מנת לבחון אם מישהו נמצא, וכי בשום אופן לא נכנס בעצמו אל הדירה. כמו כן, הנתבע 1 טען כי יריעות האוהל הופשלו וכי מסיבה זו תכולת האוהל לא נתגלתה בצילום. לבסוף, הנתבע טען כי חשב שמדובר בבית כנסת, אליו הכניסה מותרת, דבר אשר הסיק מהמדבקה שהודבקה על האוהל, בה נכתב: "בנה ביתך כבתחילה".
המחלוקות העובדתיות
בית המשפט הגדיר כי היו שתי מחלוקות עובדתיות בפרשה זו. לפי האחת, היה ראוי לבחון האם היה ניתן לצפות בשם משפחתם של התובעים בכתבה שהוצגה בערוץ. בנוגע לכך, בית המשפט קבע כי "צפייה בסרט אינה משאירה מקום לספקות כי לא ניתן להבחין בשם משפחתם של התובעים".
המחלוקת השנייה נגעה לאמיתות גרסת הנתבע 1 בדבר סברתו כי מדובר בבית כנסת. בעניין זה, בית המשפט דחה את עמדתו של הנתבע 1, וזאת בייחוד היות ובחר להעלותה רק בשלב הגשת התצהירים. בעניין זה, צוין כי במבנה אחר כבר היה קיים בית כנסת, ולכן לנתבע 1 לא הייתה סיבה לחשוב כפי שטען. בית המשפט גם קבע כי התנהגותו של הנתבע 1 במקום, גם על פי דבריו בעצמו, העידה כי לא חשב שמדובר בבית כנסת, שכן נמנע מלהיכנס אל המקום. הנתבע 1 גם יכול היה להבחין כי שמם של התובעים היה מצוי על האוהל.
פגיעה בפרטיות
בית המשפט בחן אם נוצרה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. בעניין זה, הוצגו שתי חלופות אפשריות לפגיעה בפרטיות במקרה הקונקרטי: "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". לחלופין, "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד." בית המשפט קיבל את טענת התובעים בעניין זה וקבע שצילום פנים הבית ושידור הכתבה הווה פגיעה בפרטיותם. עוד נקבע שלטובת הנתבעים לא קמה אחת מן ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, וזאת משום שכולן חייבו כי הפגיעה תיעשה בתום לב. בעניין זה, בית המשפט פסק כי הנתבע 1 היה מודע למעשיו ולא צילם את הצילומים בתום לב. בית המשפט גם ציין כי "ספק אם ניתן לראות ענין ציבורי המצדיק את הפגיעה בצנעת הפרט של התובעים". הפיצוי שנפסק לתובעים בגין עילה זו הועמד על סך של 5,000 ש"ח.
לשון הרע
בעניין החלק בתביעה הנוגע ללשון הרע, בית המשפט קבע כי די היה בעובדה שהנטען בכתב התביעה הופנה אל הנתבע 1, בעוד מגיש המהדורה היה זה שאמר את הדברים בפועל, כדי לדחות את התביעה. למעלה מן הצורך, צוין כי "ספק אם מדובר בדברים שהם בגדר 'לשון הרע', נוכח האופן שבו פורש סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע בפסיקת בית המשפט העליון". שכן, גם אם הביטויים שנאמרו היו צורמים – עדיין לא היה בהם כדי לשון הרע.=
