הילכת השיתוף היא הלכה פסיקתית המבקשת לבחון אם זוג ידועים בציבור התכוונו לשתף האחד עם השני את נכסיהם. במידה ויוכח על פי הנסיבות כי זו הייתה הכוונה, יהצדדים יוכלו לבקש את מחצית מנכסיו של בן הזוג (במקרה פרידה או מוות). התובע בפרשה הנידונה ביקש להחיל הלכה זו עליו ועל בת זוגתו, אשר הוכרה כ'חסויה', ובית המשפט נדרש לבחון אם כלל היו ידועים בציבור ואם יש להחיל בעניינם את הלכת השיתוף.
יש לך שאלות?
פורום חלוקת רכוש
פורום ידועים בציבור
התובע ניהל עם אישה מערכת יחסים במשך 22 שנים. בשנת 2004 האישה הוכרה כ'חסויה' עקב מחלת האלצהיימר אשר הרעתה את מצבה. לאחר הכנסתה למוסד הטיפולי באופן קבוע, הקרן לטיפול בחסויים מונתה לאפוטרופס של נכסיה. בהליך זה, התובע טען כי יש להכיר בהם כידועים בציבור. משמעות הבקשה היא שיהיה ניתן להחיל עליהם את הלכת השיתוף, כך שהתובע יהא זכאי למחצית מנכסיה.
התובע טען כי הם חיו כידועים בציבור, כי טיפל בה ודאג לה לאחר שחלתה, כי ניהלו משק בית משותף וכי לא נישאו רק משום שלא רצו להביא ילדים לעולם ולא ראו צורך בנישואים. כמו כן, התובע טען כי "במשך תקופת חייהם המשותפת כידועים בציבור, נצברו לנתבעת זכויות כספיות רבות מעבודתה במשרד העבודה והרווחה, לרבות זכויות סוציאליות, קרנות, קופות, פיצויי פיטורים, פיצויי פרישה וזכויות פנסיה ממשרד האוצר - מינהל הגמלאות". לכן, טען הי הוא זכאי למחצית מהכספים הללו. מנגד, הקרן לטיפול בחסויים טענה כי הצדדים לא היו ידועים בציבור. מגוריהם המשותפים נבעו אך ורק מכך שלשניהם הסידור היה נוח, ובעיקר לתובע. מסקנה זו הסיקה הקרן מכך שהצדדים מעולם לא נישאו למרות שיכלו לעשות כן, מכך שישנו במיטות נפרדות, מכך שהחסויה שילמה את שכר הדירה ואת הוצאות הבית בעצמה, כך שבפועל התובע לא תרם שם דבר לבית, ומכך שלאחר שמונתה הקרן כאפוטרופוס על נכסי החסויה, התובע ביקש להשתמש בכספי החסויה על מנת לשלם את כל חשבונות הבית בו המשיך לגור לבדו.
האם בית המשפט הכיר בתובע ובחסויה ידועים בציבור?
בית המשפט ציין כי בפסיקה הישראלית נקבעו שני תנאי סף להכרה בקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור, והם: חיי משפחה וניהול משק בית משותף, כאשר נטל ההוכחה רובץ על הטוען לסוג יחסים אלו. לגבי התנאי הראשון, בית המשפט ציין כי הוא "מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו". לגבי התנאי השני, בית המשפט ציין כי על מנת למלאו יש להוכיח "ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים". בית המשפט ציין כי אין קריטריונים מוגדרים למונחים "חיי משפחה" ו"ניהול משק בית משותף", ולכן נקבע בפסיקה שהמבחן הוא מבחן סובייקטיבי – איך הצדדים ראו את מערכת היחסים ביניהם.
לגבי תנאים אלו, בית המשפט קבע כי "מגורים משותפים משך תקופה ארוכה, בוודאי תקופה המשתרעת על פני 22 שנים, מהווה נימוק משמעותי לצורך הגדרתם של הצדדים כידועים בציבור". בית המשפט גם ציין את דברי נציגת הקרן לטיפול בחסויים, אשר טיפלה בעניינה של החסויה, אשר ציינה בפני בית המשפט כי : "הם חיו יחד והשתמשו בחשמל, מים, טלפון אכלו ביחד...אני יודעת שמשה היה לו מאוד אכפת מהחסויה, הוא דאג לה וגם היום הוא דואג ככל שהוא יכול. וזה לפי מה שראיתי. הוא הסיע אותה למועדון, הוא דאג לה לאכול, יותר נכון דאג לה שתאכל. הוא הראה אכפתיות רבה למצב שלה, נסע לבקר אותה". לאור כך, נקבע כי התנאים להכרה בתובע ובחסויה כידועים בציבור התקיימו, וזאת למרות שהוכח כי "תרומתו של התובע לקשר לא הייתה בהכרח כלכלית".
עם זאת, ההכרעה שמדובר בידועים בציבור אין משמעותה כי באופן אוטומטי יש להחיל את חזקת השיתוף. צוין כי בפסיקה נקבע ש"לשם הקמתה של חזקת השיתוף, על התובע להראות כי מנסיבות החיים המשותפים של בני הזוג ניתן לבסס ההנחה, שכוונתם המשותפת הייתה לשיתוף בנכסים". בית השפט קבע כי "מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט [...] לא הייתה לחסויה כוונה לשתף את התובע". הכרעה זו התבססה על כך ש"החסויה נהגה לחסוך בחשבונות נפרדים כספים שהפרישה מעבר לכספים שנדרשו לניהול השוטף של משק הבית ובחסכונות אלו היא לא שיתפה את התובע".
למרות האמור, בית המשפט ציין כי "החלת חזקת השיתוף בין בני זוג ידועים בציבור בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום - כדוגמת דירת מגורים או רכב שונה מהחלתה לגבי נכסים אחרים". כפי שצוין, לגבי נכסים אחרים יש להביא ראיה נוספת לכך שהייתה כוונת שיתוף. בית המשפט הזכיר כי בפסיקה כבר נקבע "שהחלת השיתוף בין ידועים בציבור בהתקיימה של ראיה נוספת להוכחת כוונת השיתוף, אף עשויה להקים שיתוף בזכויות סוציאליות, פנסיה, קופות גמל וכספים שנותרו ביום הקרע, אך זאת כשהצדדים ניהלו משק בית משותף תוך השקעת מאמץ משותף". לאור קביעת בית המשפט "שבני הזוג חיו כידועים בציבור, ניהלו משק בית משותף וכל אחד תרם את חלקו למאמץ המשותף בהתאם לחלוקת התפקידים שהייתה ביניהם", נקבע כי "התובע זכאי למחצית כספי הפנסיה המשולמים לחסויה ממשרד האוצר, שכן כספים אלו באים תחת משכורתה ממנה נמשכו הכספים להוצאות השוטפות של ניהול הבית".
לסיכום, בית המשפט קבע כי יש להכיר בתובע ובחסויה כידועים בציבור, אך שלתובעת לא הייתה כוונה לשתפו בחשבונותיה וחסכונותיה. עם זאת, נקבע כי התובע זכאי למחצית מתשלומי הפנסיה המשתלמים לתובע ממשרד האוצר (החל מיום הגשת התביעה).
