החלטות פסלות בדבר פסילה עצמית של שופט

כבוד השופט יעקב כהן הגיש לנשיא בית המשפט העליון הסבר אודות החלטתו לפסול עצמו מלדון במשפט. לדידו, לא היה קיים חשש מפני משוא פנים או היעדר ניטרליות ביחסו של בית המשפט לענייני הצדדים. עם זאת, בשל התנהגות בנה של המשיבה, אשר היה צד לחלק מההליכים דנן, הובע חשש באשר ליכולתו של השופט לקבוע ממצאי מהימנות אודות עד זה.

ההחלטה בדבר פסילה עצמית ניתנה מכוח תקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. השופט הבהיר כי החלטתו נכתבה על דרך הצמצום המרבי ומבלי להעמיק ולהיכנס לגופם של הדברים. עם זאת, מטרתה הייתה למנוע הגשת תלונה נגד השופט ולהימנע מהעלאת הדברים שבגינם הוא פסל עצמו, ביוזמתו, באולם הדיונים. למעשה, השופט פעל כפי שעל בית המשפט לעשות במקרים דומים.

ראשיתה של הפרשה הייתה במכתב תלונה בלתי חתום ששלח בנה של המשיבה אל נציבת השופטים. המכתב נשלח בשם אמו, ובו התבקשה הנציבה להעביר את התיקים הנדונים לשופט אחר. במכתב, ייחס בן המשיבה לבית המשפט משוא פנים לטובת הנתבעים בתיק וקבלת החלטות לזכותם, מרגע שנודע מי הייתה עתידה להיות עורכת דינם.

מתח רב בדיון בבית המשפט

לאחר מכן, השופט הבהיר כי לא הכיר את עורכת הדין המיועדת ומעולם לא פגש בה או שמע את שמה. אולם, נציבת השופטים לא התייחסה להסבר זה או להתנהגות המשיבה באולם בית המשפט, לרבות למתח ששרר בדיון עקב התנהלותה. לטענת השופט, דברים שנאמרו על ידו למשיבה בסימפטיה ובמטרה להביא לאיחוד לבבות, פורשו על ידי בנה כדברי עלבון ולעג כביכול, לאמו. למעשה, לטענת השופט, בן המשיבה שם בפיו דברים שמעולם לא נאמרו ושלא היו מסוגלים להיאמר על ידו.

שולח המכתב היה צד לשניים מתוך שלושת התיקים נשוא הפסילה והוא אף היה עתיד לשמש כעד בתיק השלישי, למרות שבתיק זה הסתיים שלב הבאת העדים. השופט קבע כי עקב הדברים שנכתבו על ידי בן המשיבה במכתב התלונה, התגבשה בו דעה כלפי אמינותו ומגמתו. דעה זו לא נבעה מחומרי החקירה בתיק אלא ממכתב חיצוני, אשר התגלה לידי השופט עקב העובדה שהתלונה בעניינו טופלה תוך כדי המשך שמיעת הראיות בתיק וניהול הדיונים השונים. משכך, הובע חשש באשר לחוסר יכולתו של השופט להעריך את עדותו של המתלונן.

במקביל, השופט טען בהחלטת הפסילה העצמית כי הוא היה יכול לדון בענייני הצדדים ללא חשש מפני משוא פנים. כלומר, לבית המשפט לא היה עניין בנושאי הדיון שבין הצדדים ולכן השופט היה יכול לפסוק בעניינים אלו באופן אובייקטיבי. הודגש כי פסילתו העצמית של השופט לא נבעה מחמת פגם שנפל באובייקטיביות בית המשפט, או בניטרליות שלו ביחס לצדדים, אלא מחמת "מידע חיצוני".

מידע זה הגיע לשופט בעל כורחו באמצעות מכתב התלונה, והשליך על אמינותו של אדם העתיד היה להיות עד מפתח בשלושת התיקים דנן. יתרה מזאת, השופט הביע צער על אופן השתלשלות האירועים בתיק. שכן, התלונה בעניינו התבררה תוך כדי המשך קיומו של ההליך השיפוטי בו הוא דן. לדידו, היה על נציבות השופטים לברר את התלונה לאחר סיום סופי של ההליכים. התוצאה של הפסילה העצמית הייתה בזבוז זמנו של בית המשפט לריק ופגיעה במהלך התקין של התיק. זאת היות ושעות הדיונים שהוקדשו לשמיעת התיק ירדו לטמיון, תוך פגיעה וגרימת עינוי דין לצד השני, על לא עוול בכפיו.