תניית שיפוט ייחודית בהסכם - אכיפתה למרות בקשה לשנותה

נתבע אשר מוגשת כנגדו תביעה, יכול להגיש לבית המשפט טענות מקדמיות עוד לפני שהוא עונה לטענות לגופן. אחת מהטענות המקדמיות הנפוצות הינה כי לבית המשפט אליו הוגשה התובענה, אין את הסמכות המקומית או העניינית לדון בתביעה. יש לציין כי סמכות מקומית נקבעת בשתי דרכים: כאשר אין הסכמה מוקדמת בין הצדדים אז הסמכות המקומית נקבעת על פי תקנות סדר הדין האזרחי. לעומת זאת, הצדדים יכולים מראש להתנות כי הסמכות תהיה נתונה לבית משפט ספציפי. השאלה שמתעוררת הינה מה קורה כאשר יש שתי תניות שיפוט ייחודיות סותרות?

יש לכם שאלה?

פורום מקרקעין

במקרה זה, משרד הבינוי והשיכון פרסם מכרז לרכישת קרקע ממנהל מקרקעי ישראל לבניית 50 יחידות דיור במתחמים שונים בחצור הגלילית. החברה שזכתה במכרז (להלן: "חברה א'") חתמה על הסכמים משולשים עם הבנק ועם חברה ב'. הבנק מימן את הפרויקט אולם הפרויקט נכנס לקשיים. הבנק הגיש תביעה לבית המשפט בחיפה כנגד חברה א', חברה ב' והמדינה.

תניית השיפוט

עוד לפני בירור התובענה של הבנק, העלו חברה א' והמדינה טענות מקדמיות, בגדרן טענו הם לכך שבית המשפט בחיפה אינו מוסמך לברר את התובענה בין הצדדים בגלל קיומה של תניית שיפוט ייחודית בין הבנק וביניהם. חברה א' טענה כי בהסכם בינה לבין הבנק יש סעיף שמורה כי "מקום השיפוט הבלעדי לצורך הסכם זה יהיה בבית המשפט המוסמך בתל אביב יפו". המדינה מצידה טענה כי בחוזה הבנייה צוין כי "מקום השיפוט לעניין חוזה זה יהיה בעיר ירושלים". לאור מחלוקת זו ביקש בית המשפט מהצדדים להגיש את טיעוניהם לעניין השאלה מהו הדין כאשר יש בפני בית המשפט שתי תניות שיפוט סותרות, במידה ואכן יש תניות שיפוטי ייחודיות.

טענת הבנק

הבנק טען במסגרת טיעוניו שהמסכת העובדתית שעומדת בבסיס הפרשה הינה מסכת אחת, ולכן פיצול הדיון לכמה בתי משפט יעשה חוסר צדק. לכן, במידה וקיימות שתי תניות שיפוט ייחודיות סותרות, הן מבטלות אחת את השניה. לפיכך, אין לדון בתובענה זו לא בבית המשפט בתל אביב ולא בבית המשפט בירושלים שכן הסמכות המקומית על פי תקנות סדר הדין האזרחי נתונה במקרה זה לבית המשפט הנוכחי.

החלטת בית המשפט

בית המשפט יצא בשצף קצף כנגד טענתו של הבנק, תוך כדי שהוא מציין שטענתו של הבנק הייתה לא רק טענה חסרת שחר מבחינה מהותית, אלא גם נגועה בחוסר תום לב דיוני. "כאשר צדדים כורתים חוזה והחליטו להתנות תניית שיפוטי ייחודית, הרי שיש לאכוף תנאי זו", הדגיש השופט. בית המשפט ציין כי הבנק בעצמו היה זה אשר הסכים למערכת חוזית זו (שכללה בתוכה גם את תניית השיפוט הייחודית). נכון שהבנק מצא עצמו חלק ממערכת חוזית בה יש תניות שיפוט שונות, אבל הוא היה יכול להלין רק על עצמו. לכן, בית המשפט קבע כי עליו לכתת רגליו בין בתי המשפט השונים שכן הדבר נעשה על פי רצונו. כלומר, הבנק ניסה להתנער מהמחויבויות החוזיות שלקח על עצמו ואין לאפשר לו לעשות זאת.

במסגרת טיעוניו, הבנק ציטט אמירות שונות של בית המשפט העליון שבמסגרתן "עומעמה" קצת החשיבות של הסמכות המקומית. אולם האמירות לא היו קשורות כלל לתניות שיפוט ייחודיות מוסכמות, אלא לסמכות המקומית שעולה מכוח תקנות סדר הדין האזרחי.

הפתרון בסוגיה

לגופם של דברים, בית המשפט מציין כי במקרה הנוכחי, לא מדובר כלל בשתי תניות סותרות. ראשית, התנייה שהמדינה הצביעה עליה אינה תנייה חוזית בין הבנק למדינה, אלא תנייה בין המדינה לאחת החברות. כלומר, אין בתנייה זו כדי לחייב את הבנק. העילה של הבנק נגד המדינה מבוססת על עילה שאינה חוזית, ולכן אין משמעות להסכם המוצג. שנית, גם התניה שקיימת בין המדינה לחברות אינה תנייה ייחודית. על מנת שתנייה תהייה ייחודית, עליה לציין זאת במפורש. במקרה זה, נכתב כי "מקום השיפוט לעניין חוזה זה יהיה בירושלים". מדובר בתניית שיפוט אולם לא ייחודית שכן היא אינה כולל שימוש בביטוי כמו "בלבד" או "באופן בלעדי", ולכן ניתן להתדיין בבית משפט אחר שאינו בירושלים.

לסיכום, בית המשפט קובע כי התביעה נגד חברה א' דינה להתברר בבית משפט בתל אביב, ואילו התביעה נגד המדינה וחברה ב' תמשיך להתנהל בבית המשפט הנוכחי.