הרמת מסך בין שתי חברות בגין אי ניהול גבולות פיננסים ברורים

חברה הינה אישיות משפטית נפרדת, חובותיה וזכויותיה הינן עצמאיות. במקרים חריגים, ניתן לבצע הליך של "הרמת מסך". הרמת מסך הינה מהלך אשר במסגרתו ניתן יהיה לראות בחברה ובעל מניותיה, או בחברה וחברה אחרת, כיישות משפטית אחת. דהיינו, להכיר בכך שחובות וזכויות החברה ובעלי מניותיה (או החברה השנייה) חד מה. 

חברה פרטית (להלן:"חברה א'") עסקה בתחום התיירות והנופש באפריקה, ובראשה עמד אדם בשם ממן. ביום 27.8.1998 התקשרה חברה א' בהסכם עם חברה לניכיון שוברי כרטיסי אשראי (להלן: "חברת הניכיון"). על פי ההסכם, חברה א' העבירה לחברת הניכיון שוברי כרטיסי אשראי לצורך ניהול וניכיון בגין עסקאות בהן התקשרה חברה א' עם לקוחותיה. חברה א' הייתה מעבירה לחברת הניכיון שוברי אשראי ותמורתם, חברת הניכיון הייתה מעבירה לחברה א' כספים.

בהמשך, חברת הניכיון הייתה גובה מחברת כרטיסי האשראי את הכסף עבור השוברים. שתי החברות עבדו על פי הסכם זה במשך שנתיים. לאחר פרק זמן זה, חברה א' נכנסה לקשיים כלכליים והפסיקה את פעילותה. חברה א' נותרה חייבת כספים לחברת הניכיון, או לפחות הייתה יכולה להיות חייבת, במידה ולקוחותיה של חברה א' היו מבטלים את התשלומים ששילמו לחברה א' עבור הנופשים.

בעלי מניותיה ומנהליה הבכירים של חברה א', כולל מר ממן, הקימו בשנת 2001 חברה פרטית נוספת (להלן: "חברה ב'"). חברה ב' התקשרה גם כן מול חברת הניכיון לפי הסכם דומה, לניכיון שוברי אשראי וניהולם. המו"מ לקראת כריתתו של החוזה התנהל בעיקר בין ממן, לבין חברת הניכיון. כלומר, נציג חברה ב' במשא ומתן היה בעצם אדם שעמד בראש חברה א'.

לימים, התגלה סכסוך בין חברה ב' לחברת הניכיון. חברת הניכיון טענה כי במשא ומתן בין הצדדים, סוכם כי חברה א' וחברה ב' יהוו גוף אחד מבחינת חברת הניכיון, וכך גם כל ההתחשבנות בין חברת הניכיון לבין חברה א', יעשה דרך חברה ב'. חברה ב' טענה כי מדובר בשתי חברות שונות, ולא ניתן להתייחס לשתיהן יחד כגוף אחד. לטענתה, מה שסוכם זה הסדר קיזוז מסוים, לפיו חברה ב' תשלם לחברת הניכיון 30,000 ₪ עבור כל טיסה, על חשבון חובותיה של חברה א' לחברת הניכיון. לעומת הסכם זה, חברת הניכיון קיזזה סכום של 100,000 ₪ בניגוד להסכם.

השאלה שבמחלוקת

בית המשפט ציין כי המחלוקת העיקרית הייתה בשאלה, האם חברת הניכיון הייתה יכולה להתייחס לחברה א' ולחברה ב' כגוף אחד, על מנת לבצע את הקיזוז כאמור. מסגרת משפטית מסוג זה אפשרית בשתי קונסטרוקציות שונות : א - אם היה הסכם שאומר זאת בין חברה ב' לחברת הניכיון; ב - אם קיימת מבחינה משפטית עילה ל"הרמת מסך" בין חברה א' לחברה ב'. במסגרת מאמר זה נתייחס רק לשאלת הרמת מסך ההתאגדות בין החברות.

האם ניתן להרים מסך בין שתי החברות במקרה זה?

כאמור, חברת הניכיון טענה כי יש להתייחס לחברה א' וחברה ב' כאשכול חברות, ולכן צריך לראות בהן כגוף אחד לכל זכות וחובה משפטית, או לכל הפחות במערכת היחסים ביניהם לחברת הניכיון. לעומת זאת, נציגי שתי החברות טענו כי לא ניתן להתייחס לחברות כ"אשכול חברות", וזאת משום שלא מתקיימים ביניהם יחסי חברת אם-חברת בת.

בית המשפט מציין כי על מנת להרים את מסך ההתאגדות, אין צורך שבין החברות יהיו יחסי שליטה. במקרה הנוכחי, מנכ"ל חברה א' מינה את מנהלי חברה ב', חברה ב' השתמשה ברישיון המפעיל של חברה א', מנכ"ל חברה א' ניהל משא ומתן מטעם חברה ב' ובעלת המניות של חברה ב' הופיעה כנציגתה של חברה א' בעשרות תביעות שהוגשו נגד חברה זו בבתי המשפט לתביעות קטנות.

בית המשפט מגיע מסקנה כי חברה א', חברה ב' וממן פעלו כגוף אחד. היחסים בין החברות היו מטושטשים, ונראה כי כל מטרת הקמתה של חברה ב' הייתה להבריח נכסים מחברה א' לחברה ב', תוך כדי קיפוח הנושים של חברה א' שקרסה. המצג שנוצר הינו של שתי חברות שפועלות כחברה א', ולכן מתקיימת כאן עילה להרמת מסך בין החברות. לסיכום, בית המשפט החליט "להרים את מסך ההתאגדות" במקרה זה בין חברה א' לחברה ב'. הקביעה אמרה בעצם כי חובותיה של חברה א' היו גם חובותיה של חברה ב', וחברת הניכיון היית יכולה לתבוע את שתיהן יחד גם עבור חוב רק של אחת מהן.